אלי מטרד | פרק 14: מי אתה, ארי שתיל?

זה לא היה ארוך כפי שחשש שזה יהיה. בנוסף, הוא לא חשב שציפורים יכולות להזדקן – קל וחומר אלים. "מששמעת הכל," רע סיכם, "הבחירה בידך, תום עדן: האם תרצה-"
"אני בפנים!" ענה בהתלהבות נרגשת. רע רצה להשחיל מילה, אך תום התפרץ שוב ושאל, "מתי מתחילים? איפה שאר האלים? אני מת לפגוש אותם!"
"לאט-לאט…"
"לאט?! הרגע גיליתי שאני אל! זה אדיר! מכל הילדים בישראל – בעולם – אני!"
רע נשען אחורה. "אתה מסכן את חייך. אמנם כנגד בני תמותה תהייה חזק במיוחד, תום, אבל האויבים שלך הם אלים. הם יכולים להרוג אותך. זה מסוכן מאוד."
חיוכו נמוג. "אני… מבין. גם אם לא אלחם באלים האחרים בעצמי – אני אשמח לעזור!"
רע הנהן. "כרצונך. אנא הישאר עמי קצת. בקרוב האלים האחרים יצטרפו אלינו."
"מה?!" חיוכו של תום חזר. "באמת? עכשיו?"
רע קם והרים את ידיו. תום שם לב שזיו בוהק הגיח מאחוריו. משהסתובב, הבחין בבחור ובחורה עולים בחשיכה הנצחית כשעל פניהם ארשת רדומה. כשנחתו סוף-סוף על הספינה, רע התיישב ולקח נשימה עמוקה. "תום עדן, הכר: חצי-האל אריאל מרון, ולילי גרין, גלגולה של האלה דמטר."
"דמטר… זאת האחת עם אש האח, נכון?"
רע צמצם את מבטו. "אני באמת לא יודע אם אתה מתבדח או לא."
לאחר שאורם שכח, נדמה שהמשיכו שיחה שנקטעה באמצע. "מעולם לא חשבתי שעורכי דין יכולים להתגלם בצורה של ילדות בנות חמש-עשרה," החל להגיד הבחור, ככל הנראה אריאל, "הילדה הזו פשוט לא אמתית."
"אתה ממהר לשפוט," הוסיפה הבחורה, כנראה לילי. "היא פשוט אדם קר, זה הכל. ייקח לה זמן להבין."
"היא מסוג האנשים שכשמישהו מכוון לה אקדח לפרצוף, היא תכריח אותו לירות בה כדי להוכיח שהאקדח יורה."
"אני מבין שכבר פגשתם את אתנה," העיר רע.
שניהם התיישבו על-ידו. אריאל התבונן בתום. "מי זה הציון ברוך הזה?"
לקחו לתום כמה רגעים כדי להבין שהתכוונו אליו. "אה! אה… אה… היי!"
"כן…" לילי שפשפה את עורפה. "אז זה הבחור השלישי שמצאת? לפחות משימת הגיוס שלך הלכה יותר טוב משלנו."
"תכירו את תום עדן," הסביר רע, "גלגולו של האל בלדר."
"מי?" שאל אריאל.
"האל הנורדי של האור והאהבה!" תום דקלם בגאווה.
אריאל חשף את שיניו בדאגה ואמר, "אז אנחנו אמורים להילחם בשיניתו עם שני אלים חקלאיים וציון ברוך של האהבה?"
רע נאנח. "אין לנו זמן רב," טרח לציין. "בקרוב הלילה ירד. לא הייתי ממליץ לכם להישאר איתי כאן על הסירה. זה לא רעיון טוב – ברגע שאָפּפּּ יגיע יהיה כאן קרב דיי גדול."
"אני ואריאל יכולים לחזור הביתה," לילי אמרה. "יש לך איפה לישון, נכון תום?" הוא הנהן, והיא המשיכה. "מצוין. רע, נוכל להיפגש כאן מחר בבוקר, ולתכנן איך לחלץ את ארטמיס."
"מה קרה לארטמיס?" תום שאל.
"היא נעלמה מהיער שלה," אריאל הרהר בדבריו לרגע, "אני לא מאמין שאמרתי את זה. דרך אגב, הצלחת למצוא אותה? ראית משהו?"
"מלכתחילה היה לי מאוד קשה למצוא אותה," הסביר. "מחר תרדו ביער, ואשתמש בכם כעיניים כדי לראות בדיוק מה קרה. משם נמשיך הלאה."
"מחר בבוקר ניפגש!" לילי אמרה.
"אבל… אה… לי יש בית-ספר?" תום שאל-אמר. כמה רגעים של שתיקה מביכה ואז הוסיף, "אבל אני מניח שאוכל לבקש אישור מהרופא להיעדרות?"
"ברוך הבא לכוח העתודה של אלי מצריים," אריאל חייך, "איפה שמבקשים ממך להיעדר מבית הספר ולא מכסים לך דו"חות חניה!"
"אני לא מבין, אתה חושב שאני כספומט אישי הצעיר?" רע התרגז, ולילי ותום צחקו.
"רע יודע מה זה כספומט!" אריאל אמר עד שלילי תפסה את ידו. "קדימה אריאל, אנחנו חוזרים הביתה!" היא צחקה וסחבה אותו אל מי התהום עד שהם נעלמו.
תום התבונן ברע בחשש. רע חייך, והניח יד מנחמת על כתפו. "אתה בסדר גמור. תן להם קצת זמן להתרגל. הם נרגשים בדיוק כמוך." אור קטן בקע מכף-ידו של תום, והוא הנהן בשתיקה. לאחר-מכן, פנה אל המים הנצחיים, וצלל גם-כן.

זואי החמיצה פנים, והתבוננה בכוכב הראשון מנץ מעל השדות.
גם אם הם באמת אלים, הם בכלל לא יודעים על מה הם מדברים. ארי בוודאות לא היה איתם, והם טענו שהם שייכים לרע… אבל מה המשמעות של כל זה? אולי יש כאן יותר אלים? חסרים יותר מדיי נתונים. היא נמצאת יותר מדיי בחשיכה, וכל מה שהיא מקבלת זה דעות, דעות ועוד דעות.
פעמון הדלת צלצל, והיא מיד זינקה על רגליה וניגשה לפתוח אותה. בחור בהיר בעל כתפיים שמוטות ועמידה שפופה עמד בכניסה. שיערו הארוך היה אסוף בקוקו, ועיניו החומות-אדומות חקרו אותה בעייפות-מה. ארי שתיל. "הגעתי," אמר.
"הגיע הזמן!" היא משכה אותו וסגרה את הדלת. ארי הלך למרפסת. זואי הזדרזה להביא קנקן מים; היא לא רצתה שיחסר דבר ברגע הזה. היא מזגה לשניהם בזמן שדיבר. "היה לי יום דיי ארוך," שפשף את מצחו.
"כן, להיות אל?" שאלה בחיוך קל והתיישבה מנגד. "אז אל של מה אתה, בדיוק?"
"מה את כבר יודעת?" שאל עם חשד קל בקולו.
"שאתה אל," חייכה בנבזיות.
"גם את אלה. איך עלית על זה?"
"רע זימן אותי לסירה שלו ודיברנו," היא ניסתה לנסח את משפטיה כך שתפגין בפניו שהיא שני צעדים לפניו, כאילו היא כבר יודעת הכל. רק כך הוא ירגיש בנוח לחשוף את סודותיו. או אולי לפחות את מה שהוא יודע עליה. "הוא גם סיפר לי על אלי מטרד, ומה הם זוממים."
"האמנם? ומה אלי מטרד זוממים?"
זה לא עלה יפה. "לטענתו, הם רוצים לפגוע ולהרוס או משהו כזה."
"יכול להיות שהוא צודק," ארי סובב את המים בכוסו. "וזאת הסיבה שלחצת עליי לבוא? לספר לי שאת אלה גם? ושרע רוצה שתצטרפי אליו, להילחם באלי מטרד?"
זה כלל לא התקדם כפי שציפתה. "אל של איזה מיתוס אתה, ארי?" זואי שאלה והרכינה את גבותיה. היא לא תאפשר לאף טיק או עווית אי-רצונית לחמוק מעיניה. "מצרי? יווני? נורדי? מי אתה באמת, ארי שתיל?"
"רע אמר לך חלק מהאמת. הוא אמר לך רק את מה שידוע לו," אמר, וסיים ללגום. זואי הבינה כמה מגוחך מה שקרה כאן עכשיו, ופשוט התיישבה לאטה. היא הצליחה להירגע. כמובן שרע ישקר; היא ציפתה לזה. אבל עכשיו הגיע הזמן לשמוע את ארי.
"תתחיל מההתחלה. מי אתה? מה התפקיד של רע בכל זה? מה באמת קרה?"
"אני…" נדמה שאישוניו התרחבו. זה הדאיג אותה. בכל פעם כשזואי בטוחה שהוא משקר, הוא רק העיד על חשיבה מעמיקה יותר. כאילו… כאילו הוא צפה את השיחה מראש. "רע לא טועה. אלי מטרד באמת נלחמו בילדיו, לפני אלפי שנים, והפסידו."
"את זה אני יודעת," התעקשה. "איזה אל אתה? לא ענית על השאלה שלי!"
"את צריכה להבין שאני עדיין לא בוטח בך לחלוטין," הסביר בריש גלי. עתה החלה להבין זואי איך כנראה רע והעוזרים שלו הרגישו. "את זה לא אסתיר מפנייך. אני שייך לאלי מטרד."
"מה?!" זה הכה בה בחשש. "ואתה יודע איזו אלה אני?"
משהו בעיניו הבריק. היא לא אהבה את זה כלל. יותר מדיי ביטחון; גופו משדר עייפות ותשישות, ועם זאת, חבוי בו איזה ביטחון גלום שאי אפשר לשבור. כמו גיבור רומנטי מהסרטים, נחוש גם כאשר אין כל תקווה או היגיון. "זה מעניין," אמר לבסוף. "את מעמידה פנים שאת יודעת הכל, ועם זאת, את לא מפסיקה לשאול שאלות. מה את חושבת שעובר לי בראש עכשיו?"
אוקי. הוא לא חדש במשחק הזה בכלל. "ניצחת," אמרה וצנחה אל הכיסא הקרוב. "זה למה עקבת אחריי מההתחלה," הוסיפה. "אתה חלק ממטרד, וידעת שאני אלה. עוד מהרגע הראשון. העמדת פנים שאתה לא מבין כלום, רק כדי למשוך את תשומת הלב שלי. למה? מה אתה באמת רוצה ממני? זה קשור לרע? אם שניכם נלחמים או משהו כזה…"
הוא רכן לעברה, והחזיק את כף ידה. עיניהם נפגשו. היה משהו בגוון החום-אדמדם הזה, משהו שזואי מעולם לא ראתה. משהו על-גבול המהפנט. היא חשה כה חלשה לפתע. לא חלשה… מרוצה. כף-ידו חיממה אותה, והיא הייתה מסוגלת לחוש את נשימותיה מאטות. איזה מן אל זה? בודהה?
"שום דבר שכזה. אני אפילו לא רוצה שתשתתפי. אבל… את יכולה לעזור לנו, ועדיין לעזור לרע. להיות בצד של עצמך, מה שנקרא. איך זה נשמע לך?"
"הגיוני מאוד," מלמלה.
"מחר ניפגש בבית הספר, אני מבטיח. בנוסף, תרגישי בנוח להגיד לרע שאת מעוניינת להצטרף. אני בטוח שהוא ישמח." זואי הנהנה. "אם הוא שואל מה גרם לך לשנות את דעתך, תגידי לו שגילית שאני מאלי מטרד. אני יודע שלא סיפרת לו," העובדה שהוא ציין את זה הלחיצה אותה מעט עד שהוסיף, "אני לא כועס. ההיפך – אני גאה בך. שמרת הכל לעצמך. הסקתי את זה רק מלדבר איתך עכשיו. אז תספרי להם את זה, ומשם תשלחי לי הודעה, כמובן בלי שהם ידעו או ישימו לב. זה חשוב. מחר ניפגש ואתן לך לקסיקון שנעבוד לפיו." היא רק המשיכה להנהן. הוא קם ומשך את ידו חזרה. "אז ניפגש מחר," חייך, "אל תשכחי לדבר עם רע! לילה טוב!" אמר ויצא דרך הדלת.
לקחו לה כמה רגעים. הוריה עדיין לא היו בבית, ולכן נותרה לבדה לחלוטין. היא התבוננה בכף ידה. היא לא הצליחה להפסיק לחשוב על עיניו החומות-אדומות. היא זכרה שרצתה לשאול אותו משהו, אבל מה זה היה? ולמה רצתה לשאול אותו מלכתחילה? כשעצמה את עיניה ונשענה אחורה, כל שהצליחה לדמיין היה את עיניו, שהפכו אט-אט לאדומות יותר ויותר.