אלי מטרד | פרק 13: קליפות עץ הבריאה

אִיזֶבֶל בְּלוּ-רִיין שכבה במיטתה, על מזרן נוח ביותר, בזמן שאור השמש חדר פנימה ומילא את חדרה בצורות זוהרות ושבורות. זיכרון הקרב נגד דָמוּ עדיין הדהד בראשה.
היא מעולם לא הושפלה כפי שהושפלה אותו יום, כשבחרה להילחם באל הדם של אלי מטרד.
ומה? הבריון המפגר הזה חושב שרק בגלל שהוא הכאיב לה אז היא תעשה מה שהוא אומר לה? מה? הוא לא יודע מי היא? הוא אף-פעם לא שמע על משפחת בלו-ריין?
איזבל לקחה נשימה עמוקה.
"אני פאקינג אל הסופות," ניסתה ללחוש אך חשה את האוויר בחזה לוחץ בכוח. היא פלטה אותו באנחת כאב, ושאפה אותו חזרה אט-אט. דָמוּ באמת השאיר עליה סימן. יתרה מזאת – הוא השאיר עליה ועל דור סימן.
שניהם התאמנו במשך חודשים. אם יש גלגולים נוספים בארץ של אלים שונים, אף אחד מהם לא מקבל את היחס שהיא ודור קיבלו. הם לא התאמנו כמותם, לא פיתחו מערכת אמון כמותם… ועם זאת, מגיע פעם אחת איזה בריון מנופח, ועושה משניהם בדיחה!
בעוד שאת דור פינו לחדר המיון, היא קיבלה יחס מיוחד. אביה דאג שהחובשים יפנו אותה חזרה לחדרה, בליווי הציוד הרפואי המתאים.
'שברתי אותך!' קולו של דמו הדהד בזיכרונה. זה גרם לה לפרכס, ולדמוע. 'אני נאבקתי מול אלים מסופוטמים, שלחמו באלים כמוני מאות שנים בעצמם… חשבתם שתיאום הטקטיקה הקטן שלכם יאיים עליי…'
לאחר הקרב המשפיל, אֶרִישְתוּ נתנה להם מסמכים. החובשים שמיהרו לטפל בה ובדור הניחו את המסמכים על השידה הסמוכה למיטת האפיריון שלה. היא ידעה שהם רק מסמכים, ועדיין, הרגישה כאילו הם מסתכלים עליה; כאילו יש להם חיים משלהם, ועיניים, והם בוחנים אותה כל הזמן.
שלוש נקישות על דלת חדרה, ואיזבל הסיטה את מבטה לעברה. פניו של אביה הציצו פנימה: בחור לא גדול במיוחד, בחליפה שחורה חלקה ועניבה תואמת. שיערו היה פרוע, כרגיל, ועיניו נחו תחת משקפיים מרובעות וגדולות. הוא תמיד יכל לקנות לעצמו יותר נוחות, או יותר מודרניות, אך הוא תמיד אמר לבתו: "הפנים שלי לא אותו הדבר בלי המשקפיים האלו."
"את ערה?" לאחר שהנהנה, כל גופו נכנס, אם כי הוא לא סגר אחריו. הוא מש לעברה, והתיישב על כיסא קרוב. "אני יודע שהמצב לא קל," חתך ישר ולעניין, בלי גינונים מיותרים, "אבל בזכות מטרד יש לנו עולם שלם שאנחנו יכולים לחקור."
עד לפני שהפסיכופת הארור הזה שי ניתאי נכנס לחייהם, היא הייתה מרכז המחקר של אביה. היא ודור עדיין עוזרים לו, אך ההתערבות הזו של אלי מטרד לקחה ממנה ומדור את התהילה. היה לה קשה לדבר, והיא רק רצתה להגיד לו את מה שבאמת יושב על לבה.
"אני מאמין בך. אני מאמין בך ובדור. אבל דיברתי על זה עם שי, ו… מלחמה מתחוללת. מלחמה גדולה. שי עשוי לפרוץ דרך משמעותית, אבל אם הבנתי אותו נכון, יש כמה חבר'ה כמוך וכמוהו שלא רוצים את זה. הם רוצים לשמור בסוד את העולם השלם הזה של אלים וגלגולים, כאילו שזה שייך רק להם."
היא רצתה להסכים איתו בכל לבה, אבל אביה היה עיוור למה שקורה באמת: שי מנצל אותו ואותה.
"בכל מקרה," מלמל ויישר את משקפיו, "אם אנחנו מדברים על השד…"
הדלת נפתחה לחלוטין. נער צעיר, לא נראה גדול יותר מחמש-עשרה, נכנס לחדר. עורו כהה, עיניו סגולות כאזוביון. על פניו ארשת קפואה, וידיו וכתפיו שמוטות. "אני לא חושב שנפגשתם עדיין. איזבל, הרשי לי להציג בפנייך: שי ניתאי."
היא נזכרה בדבריה של ארישתו: 'רציתם לראות את שי… לו היה כאן, אתם הייתם כבר מתים.'
לבה פעם בחזה כה חזק, שהיא התקשתה לשמור על האוויר בריאותיה. היא התנשפה והשתעלה במקוטע. היא ניסתה לזוז, אך גפי התנועה שלה עדיין היו מקובעים בגבס.
שי פסע לאטו עד השידה, ופתח את המסמכים. לאחר מכן סגר אותם. "מר נוח," פנה אליו, "אשמח לכמה דקות בודדות עם בתך."
היא רצתה להניד את ראשה. לרוב מזלה, אביה כאילו קרא את מחשבותיה. "היא צריכה את תשומת לבי. מה שעשיתם בלתי נסלח!" אם הייתה יכולה, היא הייתה מחבקת אותו ולא משחררת לעולם.
"דיברנו על זה," שי אמר באדישות. "כרצונך."
לפתע, החדר שהיה סביבם נעלם. העולם התמלא ברוחות סערה וברקים. הכל נעלם פרט לה, מיטת האפיריון, השידה ושי ניתאי.
"אם הייתי רוצה," החל להגיד, "הייתי הורג אותך בלאט. את אפילו לא היית יודעת את זה." גופה לא חדל לשקשק. זה היה סיוט, והדבר היחידי שעבר במוחה זה, "אני רוצה לצאת!"
מחשבותיה נשמעו כאילו נאמרו מרמקול תלוי, חשופות לכל. "הם סיפרו לי מה קרה," אמר בקול צלול ורגוע. "אני חושב שאת ודור הררי לא מבינים את החשיבות של מה שאנחנו עושים."
"אתה מפלצת ובריון!" מחשבותיה הדהדו למשבי הסערה המשתוללת.
"יכול להיות," השיב. "הם האמינו שאם יאיימו עלייך ועל דור, אתם תיכנעו ותעשו את מה שאנחנו אומרים."
"אתה הולך להרוג אותי," מחשבותיה שלה נשמעו בכל. "ארישתו אמרה-"
"אני יודע מה היא אמרה," קטע אותה. "והיא צודקת. לרוב הייתי מסיים את העבודה. זה מה שעשיתי לכל המסופוטמים אחריי שכבשתי את הסהר הפורה. אבל הפעם… זה מקרה שונה. אני חושב שעכשיו, כשאת רצוצה ועייפה, לא נותר לך דבר אלא להקשיב." היא לא חשבה דבר. הוא המשיך. "אני לא רואה את העולם כמו ארישתו, דמו, כמוך או כמו דור. עבורי, העולם הוא… אוסף של קווים." חזה לחץ. "המון-המון קווים שונים ומשונים. אני יכול להרגיש אותם. אני יכול… להזיז אותם," בפעם הראשונה מעט רגש נשמע בקולו. זה היה מלחיץ. "אבל כשאני עושה זאת, אני מעמיד את עצמי בסכנה. אני חושף את עצמי. הפעולה הזאת דורשת כוח כביר, אפילו לאל. לא רק שזה יחליש אותי, אלא גם מקומי ייחשף. זה מה שקרה כשניסיתי להילחם באלי מצריים."
"זה דבילי," מחשבותיה של איזבל כעסו. פסים אדומים רטטו סביבם, מילותיה קיבלו צבע וצורה. "אתה לא יודע מה יש מעבר. אתה לא יודע למה השינוי הזה יגרום!"
"גם את לא," אמר. "אבל זה יקרה בכל מקרה. את לא רואה את זה, אבל הבריאה הזאת… היא מתקלפת, כקליפת עץ. השינוי הוא בלתי נמנע."
"אז למה שלא פשוט תחכה?" שאלו הברקים האדומים והזועמים. "זה יקרה כך או כך!"
"זה נכון," השיב בדרכו האדישה. "אני יכול לחכות. למעשה, זאת התכנית הכללית שלי, למקרה שאכשל, ממש כמו בפעם הקודמת. כל עוד אני כאן, אוכל לקדם את בואו. אולי אפילו אוכל לחזות בו בעצמי. את צריכה להמשיך בהוראות, ולסיים את המוטל עלייך."
לא. היא לא תקשיב לו. "זה ברור לך שאני לא בעדך. למה אתה מחכה? תסיים את העבודה." הקווים סביבם השתנו בחדות לגוונים שחורים-ארגמניים. הם הפסיקו להתרוצץ, והתיישרו במתיחות רפויה.
"סוּסָאנוֹ אל הסערות לעולם לא היה בוחר בדרך הקלה," אמר. "ואני יודע שאת לא באמת רוצה בדרך הזו. העולם הזה הוא הנפש האנושית שלך, איזבל, ואת עדיין לא נכנעת."
"מה אתה רוצה ממני?" שאלה בשאת נפש. היא רצתה שהסיוט ייגמר.
"זה פשוט," אמר והרים את המסמכים. ארבעה תמונות עמדו באוויר: תמונה שלה, תמונה של דור, תמונה של ילדה שטנית שכנראה ניסתה להתקבל לתפקיד המפלצת בסרט "הצלצול", ובחורה לבושה בשחור עם שיער בלונד-פלטינה. "רע גייס את כוח העתודה שלו, כלומר שהוא עדיין לא מצא את ילדיו. אם כך, עד שאני אמצא אותם בעצמי, אגייס כוח קטן משלי. האלים שמצא הם גלגולים טריים. אני מצאתי גלגולים ותיקים. בני-תמותה שלמדו על כוחותיהם, ממש כמוך. אתם תתאחדו לקבוצה אחת, ותמנעו מכוח העתודה למצוא את ילדיו של רע."
"ולמה שנעשה את זה? מה עוצר אותי מלאחד את כולם נגדך ונגד החברים המעצבנים שלך?"
"שום דבר לא עוצר בעדך," אמר ולפתע הרביץ כהוגן לגבס שהיה סביב רגלה. היא צרחה בכאבים, וחשה דם חמים מתחספס במעלה גרונה. הכאב כמעט שיתק אותה. "את יכולה להצטרף לאל השמש," אמר וקרב את פניו לפניה. "את באמת רוצה להיות האויבת שלי? אָשוּר רצה להיות האויב שלי. הוא שנא אותי, ואת שאר 'החברים המעצבנים שלי'," ציטט אותה. והחלק המפחיד? שום שינוי בנימת קולו, חסרת רגש, כאילו קרא רשימת מרכיבים מאחורי קופסת דגנים. "אני הרגתי אותו, את אחיו, את הילדים שלו ואת הילדים של אחיו. אני חיסלתי את כל מי שהתאגד נגדי; כל מי שהתנגד לשינוי."
לבה עצר. היא לא הצליחה לזוז. היא רצתה להמשיך להתגרות בו במחשבותיה, אך ראשה קפא במקומו. כל אדם אחר שהיה אומר את המשפט שאמר, והיא הייתה צוחקת לו בפרצוף. אבל שי ניתאי? זה נשמע אמיתי. זה נשמע כאילו אל הרוצחים בכבודו ובעצמו כיבד אותה באיום ממשי.
בסערה שהתחוללה סביבה עלו פניהם של אביה, של דור, של ביתה וכולם ו-
"לא…" היא ניסתה לבטא מחשבות בודדות, ללא הצלחה.
נדמה שבשנייה בודדת בה לא הסתכלה על אל השינוי, גופו התעטף בבדים שחורים וארוכים, שעיוותו את צורתו עד שהתאחדה עם האפלה והסערה סביבם. "שִינִיגָאמִי," מחשבותיה אמרו עד שקוויהם הפכו לברקים.
יד לבנה יצאה מתוך חוסר הצורה האמורפי, ובן-רגע חדרה את עצמות בית החזה שלה. היא צרחה וחשה כיצד לבה פסק לפעום.

כשהתעוררה היא השתנקה.
"… ואם יש לך משהו להגיד לאיזבל, היא לא לבדה כאן ו-"
"זה בסדר גמור," שי ניתאי קם ואמר. "אני מאמין שאיזבל רואה את המצב כיאות."
היא לא הצליחה לשלוט בעצמה; הרגע היא חוותה מוות. דמעה קטנה זלגה במורד עינה השמאלית. היא רק רצתה לדבר. כמובן שלא הצליחה. "כל הפרטים שאת צריכה נמצאים בתיקייה," הזכיר לה, כאילו הזוועה שחוותה עכשיו הייתה דבר שולי.
"תשאיר את ההחלטות לאיזבל," התעקש אביה.
לפתע, העולם קפא שוב. שי התקרב אליה, ועבר כרוח רפאים דרך גופו של אביה. "אל תשכחי," החל להגיד, "אני שִינִיתוּ. האלה היחידה שניצחה אותי מתחבאת עכשיו, אם היא עדיין בחיים. את פשפש. את צוהר שבור דרכו אל הסערות מנסה לצאת. התמרדי. אלי מטרד מפצירים בך." הפעם דמעה נוספת בקעה מעינה השנייה. "הייתי אומר שתראי את עצמך ברת מזל על כך שחסתי עלייך, אבל שנינו יודעים שזה לא נכון. אני פשוט צריך ממך משהו. תנסי להתעלם או גרוע, לבגוד בי… וסוסאנו יתגלגל לגוף אחר."
נדמה שהחיים עבדו על סרט פילם ישן וקופצני. התמונה רצה אחורה, וכולם חזרו לעמוד במקומותיהם. "להתראות, נוח ואיזבל," אמר, יצא, וסגר אחריו את הדלת.
איזבל בלו-ריין לא הפסיקה לרעוד.