אלי מטרד | פרק 12: מן החושך לאור

תום אהב את הדרך בה הרוח ליטפה את שיערו הקצוץ. טוב… הוא היה קצוץ רק בשוליים; בשביל המרכזי שעל קרקפתו ועד עורפו היה שיער ארוך שהתבדר במשב האביבי והחמים.
הוא רחץ את גופו בקרני השמש, חייך ולקח נשימה עמוקה… עד ששמע את צלצול בית הספר, מהדהד באוזניו כמצלתיים במנזר. הוא נאנח ופקח את עיניו, מתבונן בשאר הילדים חשים לעבר המבנה הגדול שמאחוריו.
לפתע העולם עצר מלכת. התלמידים מכל הכיתות עמדו על מקומם, גם אלו שהיו באמצע תנועה!
תום פער את עיניו בתדהמה ושפשף אותן ליתר ביטחון. לא. עדיין קפואים על מקומם. הוא ניגש לאחד מהם, תלמיד מכיתתו, ונגע בכתפו. כלום. הוא נגע באפו, נופף את ידו מול עיניו, אפילו צבט את אפו. כלום.
והעניין היותר מוזר? לא היה צליל כלל. לא ציפורים, לא המולת הילדים, לא הצלצול עצמו… רק דממה, ותמונה קפואה. "מה?…" שאל את עצמו בקול, עד שקיבל מענה דיי מצמרר.
קול עדין, אך חד כזכוכית שבורה, ליטף את מורד עורפו. "קח נשימה עמוקה, תום עדן."
אם זה היה ניסיון להרגיע אותו, הריי שזה עשה את ההפך המוחלט. הוא הסתובב לעבר מקור הקול. היה זה נער כהה, אם כי תום לא היה בטוח בנוגע לגילו. אולי גדול ממנו בשנתיים? עיניו בהקו בגוון סגול, וארשת פניו הייתה… כמעט קפואה וחלקה. כאילו מעולם לא הזיז שריר בפניו. "מי אתה?"
"שי ניתאי," השיב בחדות, "אבל האם אתה יודע מי אתה באמת, תום עדן?"
"אני…" הוא התבונן שוב בכף ידו. מבלי לשים-לב, תום שוב גרם לאור להבהב בה, כפי שנהג בעתות מצוקה.
'ילדי,' קול אחר קרא בראשו. הוא חשב שהוא עומד להשתגע. עוד אחד?
'מי זה?' שאל חזרה בראשו. זה היה ממש מבלבל.
הקול עמם ולו בקושי, כאילו תקשר דרך כוסות חד פעמיות מחוברת בחוט. 'מישהו נוסף שמעוניין לעזור לך.' הוא לא חשב שהשעה האחרונה בלימודים תהייה מעניינת כל-כך. 'אני יודע שהתזמון אינו נהדר, אבל עליך להישאר איתי-'
"אתה איתי, תום עדן?" שאל הנער סגול-העיניים. תום הנהן, אך המשיך להתרכז בקול המסתורי שבראשו.
'אני השמש, תום. אתה בוחן אותי כל יום. ברגע זה, אני בוחן אותך. שי ניתאי מסוכן עבורך, והוא לכד אותך באשליה. הוא עלול להזיק לך בדרכים נוראיות. אם תגיע אליי, אתן לך את הגנתי. לכן, כדי להגיע אליי, תצטרך להתבונן בשמש, ולתת לקרניה לשאת אותך הלאה.'
אשליות? זה נראה כל-כך אמתי. "אל השמש מנסה לדבר איתך," אמר שי באדישות נטולת רגש. "הוא בטח מספר לך שאני מסוכן. שאני אזיק לך."
אוקי. זה היה מפחיד יותר משחשב. משהו בשי הזה שידר לו… רשע. פשוט רשע. קשה להסביר את זה. "הקפאת את העולם. זאת מן אשליה. השמש אמרה לי."
"דבר לא חומק מעיני השמש," שי השיב והתקרב עוד ועוד. לפעמים, בהתאם לזווית בה האור פגע בו, הוא אפילו נראה בן שלוש-עשרה, כמוהו. קשה לדעת איתו. "זדון… טוּב… אתה עדיין צעיר, תום, ולכן אתה עשוי לא להבין על מה אני מדבר. אני מבטיח לך, המילים האלו הן ערכים שאנחנו מגדירים בעצמנו. אתה בוחר מה טוב ומה רע."
זה יותר מסתם אשליה. הוא… קורא אותו? זה רק הפחיד אותו יותר ויותר. "תפסיק עם האשליה!"
שי ניתאי נד בראשו. "אני לא יכול. עדיין לא."
תום הושיט את ידו אל השמש. 'שא אותי על קרניך!' קרא בראשו ועצם את עיניו… עד שחש דבר מה לופת את צווארו מאחור. היה זה מאוחר מדיי.

כשפקח את עיניו, החשיכה אפפה אותו. הוא עמד על דבר-מה מתנדנד, אם כי לא הייתה רוח. מישהו ישב על כס לא רחוק ממנו, והפיץ הילת אור אדירה. "ואוו," מלמל בעל העיניים הכחולות-עמוקות וגמע את רוקו. הו, אם מדברים על גמיעת רוק, שי ניתאי עדיין לפת אותו.
"ספינת השמש," הקול אמר מאחוריו.
הדמות הקורנת התקרבה; גופו היה אנושי, אך ראשו… ציפור?
"אתה…" החל תום להגיד. פני הציפור הזקנות חייכו. "הוֹרוּס!"
הוא נאנח. "זה מדהים. התבוננתי באנושות זמן רב, ועם זאת אני עדיין לא מבין איך שגיאות כאלו קורות. אתם יודעים, אצל היוונים כל הגברים נראים אותו דבר. אף פעם לא מתבלבלים בין אפּוֹלוֹ לאֶרוֹס או משהו כזה. אבל במצריים, מספיק שלשני אלים יש ראש של ציפור…"
אופס. זה היה מביך. "אז אתה רע! ידעתי כל הזמן."
כשקלט את שיניתו, הוא מיד נדרך על מקומו, והזעיף את פניו מלאות הנוצות הקטנות. "שחרר את הנער, שיניתו!"
"הוא שלי, אל השמש," הידק את אחיזתו סביבו. "חוץ מזה, אני יודע שלא תתקוף אותי. אם רק תנסה, אָפֶּפ עשוי לנצל זאת ולתקוף את העולם שלנו."
הציפור הזקנה צמצמה את עיניה הקטנות. "כנראה שזה סיכון שאצטרך לקחת."
"כן? ותסכן את ילדיך שמסתובבים להם למטה?" רע התמקד בו בזמן שהמשיך לבטא את המילים באי-אמוציה. "היכן כוח העתודה שלך?"
"מצילים את העולם," השיב בצרידות קלה.
משהו קטן הטריד את תום בכל הסיטואציה: הם עמדו על סירה, אבל לא היו שמיים סביב כלל. רק חשיכה תהומית, ואיש ציפור זורח. כשהתבונן מעבר למעקה, רק צבע כחול-עמום וצלול השתקף מבעד למי התהום השחורים והנצחיים. ועם זאת, המים פשוט עמדו. הסירה נעה, אין ספק; ללא רוח במפרשים, ללא תנועות או רעידות במים המוזרים.
"אז אתה חסר אונים," שי קבע. "אני לוקח את תום עדן איתי, ואתה לא יכול לעשות דבר בנידון. אתה לא תסכן את ילדיך ואת כוח העתודה שלך על ילד אחד."
"למה הכוונה?…" שאל תום בחשש.
"רע הוא אל השמש. הוא נמצא על הסירה הזאת כי הוא צריך להגן על העולם שלנו. בכל יום הוא נודד בחשיכה, ומחפש את הנחש האדיר אפפ. הנחש מנסה לזחול לעולמנו ולהשמיד אותו כליל. וברגע שהנחש ישים לב שרע עסוק בלהילחם במישהו חדש…"
"שחרר אותו!"
תום שם לב שהאור שבקע מעל ראשו של רע דעך. הוא חייב לעשות משהו.
הוא עצם את עיניו הכחולות, וזעק. הילת אור אדירה מילאה את החשיכה באור מוחלט, ולא הותירה מקום לצבע או לצליל. ככל הנראה זה יצר הסחה טובה מספיק, כך שהצליח לדחוף את שי מעליו. לאחר שהאור שכך, תום הסתכל מימינו ומשמאלו, וקלט שהמים השחורים כלילה רעדו. אדוות קטנות ועגולות דעכו בהם לאטן. "מרשים," קולו של רע ניחם אותו. "גש הלום, ילדי."
הוא התיישב מול איש הציפור הזקן, ששמר על ארשת פנים מחויכות. "אני חייב להודות, זה יותר מוצלח מרוב האלים שפגשתי עד עכשיו."
מיליון שאלות עלו בראשו. הוא לא היה בטוח מה להגיד קודם, אך בסוף התפשר על "איך מצאת אותי?" אולי זאת לא הייתה שאלתו הראשונה, אבל היא הייתה המסקרנת ביותר. ולמה הוא התכוון ב-"אלים שפגשתי עד עכשיו?"
"אותך היה הכי קל למצוא. למען האמת, היית הראשון שמצאתי. פשוט האחרים היו… על גבול הסכנה. וכן, יש עוד אלים, אבל עוד נגיע גם לזה. אז עכשיו אתה מזהה אותי, וכמו שצריך אני מקווה?"
"כן. רע, אל השמש מהמיתולוגיה המצרית," חייך במבוכה.
"החלק של 'מיתולוגיה' היה קצת מיותר. אבל כן, אתה צודק בהחלט. הגד לי תום, האם אתה יודע מי הוא בָּלְדֶר הנורדי?"
"בטח!" שמר על אופטימיות. הפעם לא יפשל. תום הרים את אצבעו המורה כמנמק. "זה הבחור ששומר על הבָּייפְרוֹסְט, ועל אָסְגָארְד ו-"
"לא, זה הָיְימְדִיל," נאנח.
"נכון! אז בלדר זה הזקן הנווד עם הרטייה והעורבים ו-"
"אוֹדִין. אתה מתבלבל עם אודין."
"כן! נכון! זה בכלל מלך האלים! אז אה… אני יודע! זה האל שאיבד את היד כי הזאב נשך אותו!"
"זה מדהים. אתה יודע כל פרט במיתולוגיה הנורדית ואתה עדיין לא זוכר מי זה בלדר. זה היה טִיר אגב, מי שדיברת עליו."
"בלדר?…" שאל תום בחשש.
"אל האור, האהבה, השמחה, היופי והתום."
"היי, לי קוראים תום!"
רע פלט אנחה עייפה. זה משהו שהוא אמר?
"זאת הולכת להיות שיחה ארוכה, אני מבין. אני מקווה שיש לך מעט זמן?" לאחר שהנהן, רע החל להגיד, "אני שמח לשמוע. הרשה לי לספר לך סיפור, שהתחיל לפני אלפי שנים, בסהר הפורה. קבוצת אלים בשם מטרד…"