אלי מטרד | פרק 11: "קוראים לי זואי"

חושך לא היה דבר חדש עבור דיאנה סהר; היא הייתה חיית לילה ככלות הכל. את רוב מלאכת הצייד קיימה לא לעיני השמש, אלא לאור הלבנה.
אבל האפלה בביתה של הילדה הפסיכוטית הזו, סינתיה, הייתה דבר שונה בתכלית. החשיכה ביער הייתה טבעית, ונוצרה עקב היעדרותה של השמש; כאן, לעומת זאת? כאילו שנולדה מעצמה… כאילו שטפטפה מלמטה למעלה, עושה את דרכה בעד האבקנים העומדים והבודדים… כאילו דחקה את האוויר, ומילאה אותו בדבר אחר ומעופש.
דיאנה היא גלגולה הגשמי של האלה ארטמיס. היא רק רצתה להגן על היער האהוב עליה. כל עניין האלוהות הזה עדיין חדש עבורה. היה זה רק לפני כמה ימים שרע, אל השמש, סיפר לה מי היא באמת. יום אחר-כך איזה ענק בשריון אדום שקרא לעצמו דמוּ תקף אותה. גאוותה עיוורה אותה: היא אלת הציד, היא ציפתה שבממלכתה שלה היא תנצח כל פולש.
אבל הבריון הזה לא היה סתם פולש.
כל זה לא משנה. עכשיו, היא אסירה בביתה של אלה בשם סְקָתָך, עליה דיאנה מעולם לא שמעה. ככל הנראה היא חלק ממטרד, משום ששם השאיר אותה דמוּ. האלה התגלמה בדמותה של ילדה אחת קטנה ומטורללת, שמוצאת הנאה בסבלם של אחרים.
'הייתי חייבת להילחם באל הדם…' דיאנה התמרמרה.
"הא!" הילדה השטנית הפתיעה אותה ואיימה עליה בעזרת בובת הדובי שלה. אלת הציד ידעה היטב מתי היא נהפכת לניצוד, וידעה עוד-יותר לזהות את נשקו של הצייד. 'זה כאילו שהגיהינום השכיר דירה בישראל,' חשבה לעצמה בעוד שהתהפכה מאחורי הספה והתבוננה בבובת הדובי מציצה מהעבר האחר. "את נהנית לשחק איתי, ארטמיס?" שאלה בצחקוק, תוך הנעת הבובה.
שיערה הכסוף של דיאנה התבלגן, והיא שמרה על שתיקה. "את לא עונה!" היא צעקה במפתיע, מה שהרטיט את אלת הציד. "אני יודעת! תצרחי מכאב כדי להגיד כן, ודממת מוות ללא!" היא צחקה וקפצה מעל קו ההגנה של הנערה המפוחדת. דיאנה מצאה דבר מה קרוב – קלסר ישן – והחזיקה אותו כנגדה. להב חד פילח דרכו, הלהב שהסתירה בבובה, עד ששמעה אותה צורחת.
"לא!!!" בת העשר פרועת השיער התרחקה בהתנשפות. "תעזבי את זה עכשיו, או שאני ארוקן את המעיים שלך ואדחוף לך אותם חזרה מהצד השני!"
היא לא הייתה בטוחה למה התכוונה, אך ידעה שכנראה זה לא יהיה נעים. "תניחי את זה."
דמו לא אמר לה מפורשות לשמור עליה בחיים. ייתכן שאם תנסה להתגרות בסינתיה יותר מדיי, היא פשוט תהרוג אותה.
היא הציצה בתיקייה. תמונה של איש זקן. מה לעזאזל קורה כאן?
באופן מובהק הילדה הזו רכושנית, והיא מוצאת עניין גדול במה שיש בתיקייה. קרוב משפחה אולי? מטרד אולי משתמשים בזה כקלף מיקוח?
"אני לא יודעת מי זה שיניתו הזה," שם שחזר כמה פעמים בשיחה שדמו וסינתיה ניהלו, "אבל הוא מחזיק במישהו יקר לך?"
"מה?!" שאלה הילדה בפליאה, ולאחר פרצה בצחוק. סבר פניה של הנערה כסופת השיער שיקף חרדה. אם היה דבר אחד יותר מטריד מסינתיה תוקפת, זה סינתיה צוחקת. "את חושבת ששיניתו… חה…" היא מחתה דמעת צחוק קטנה מעיניה. "לא, אולימפית טיפשה. ואם אי-פעם תנסי לדחוף את האף שלך לעניינים שלי," אמרה ופסעה בצעדים קטנים לכיוונה, "את תכירי אותם מקרוב. עשר-מטר-מתחת-לאדמה מקרוב." היא הרימה את התיקייה, ובעטה לה בפרצוף.

פעמון הדלת צלצל. "זה בטח הוא!" התרגשה זואי, וניגשה בחיפזון אל הדלת.
היא חיכתה מעל יום לערב אחד מסכן עם אֶרִי, הנער המסתורי שלמד איתה בבית-הספר. לפני כמה ימים פגשה ברע, אל השמש המצרי, שסיפר לה שהאלה אתנה התגלגלה לגופה. יומיים לפני היא גילתה שגם ארי היה אל בעצמו. של מה? ובכן, ברגע שתפתח את הדלת, היא עשויה לגלות.
מולה עמד… לא אֶרִי שְתִיל. למעשה, עמדו נער ונערה דיי ממוצעים למראה. הוא נראה כמו הגרסה החיה של "ג'ינג'י" מסדרת הספרים, ומישהי צנומה ומעט חיוורת. "אנחנו לא תורמים," הייתה תשובתה הראשונה של זואי. "משפחת פוגל בקומה שלוש-"
"מה?" שאלה הבחורה. שניהם התבוננו אחד בשנייה בהרמת גבה.
"ת'אמת שיש לך קצת לוּק של אספנית תרומות…" השיב הבחור.
"תראו מי שמדבר!"
"ביי!" זואי אמרה וניסתה לסגור את הדלת, אך רגלו של הבחור מנעה ממנה. "מה אתה עושה?"
"את האלה אתנה, נכון?" שאל הבחור.
היא רעדה מעט. היא לא ציפתה לזה. כמה אלים יש שם בחוץ? ארי אמר משהו על שני צדדים למטבע. אולי לזה הוא התכוון? שיש עוד אלים וצדדים? "לכו מהבית שלי. עכשיו."
"אתנה-" הבחורה ניסתה להחליק, ברם זואי קטעה אותה. "קוראים לי זואי."
"נהדר!" התפרץ הבחור, "אני אריאל, וזאת לילי, ואנחנו-"
"אתם מטרד," סיננה מבין שיניה, וניסתה להרחיק את רגלו.
"למען האמת, מטרד הם אלו שבאנו לדבר עליהם," הרהר בקול.
רגע מביך של שקט.
"אה אני מבין. כשאני מספר בדיחות אצל רע זה מצחיק, אבל כשזה במשימת גיוס זה לא?"
"יש לך יותר מוצלחים," לילי ענתה. "זואי, חמש דקות. זה כל מה שאנחנו מבקשים. אפילו לא להיכנס. נעמוד כאן בחוץ. אבל רק תקשיבי. לא משנה מה יקרה אחריי חמש הדקות האלו, אנחנו נלך, איתך או בלעדייך."
זואי לא אהבה את זה, ולקחה נשימה עמוקה. "טוב. לפחות כנסו."
לאחר שהתיישבו במרפסת, משקיפים על השדות המרוחקים ועל השמש בשעת אחר-הצהריים, הזוג הזדרזו להציג את עצמם כיאות. לילי הייתה כמותה: התגלגלות אלוהית, אבל של אלת החקלאות היוונית, דמטר. אריאל לעומת זאת… טען שהוא חצי אל. נשמע קצת מוזר, אפילו בשביל זואי, אבל בשלב הזה יש לה הרבה מה ללמוד.
זואי לא הכירה את שני אלו, למרות שלא נראו מזיקים במיוחד. הכל עדיין מוקדם מדיי. אי אפשר לדעת באמת מה קורה. לכן, היא לא תיתן להם אפילו חתיכת מידע ממה שהיא יודעת. לא על ארי, לא על אף אחד.
"רע, אל השמש המצרי סיפר לנו שדיברתם."
"כן, הוא אמר משהו על מטרד, ואסון גדול. אבל זה היה גרוע. הוא אפילו לא נתן לי הוכחות. הוא רוצה שאעזור לו, על סמך מה? טוב-לב? כי הוא אמר לי שאני האלה אתנה?"
"לא, כי הוא-" אריאל ניסה להגיד אך לילי קטעה אותו. "לא, כי אנחנו באמת צריכים אותך. אלי מטרד הם באמת מסוכנים. אריאל הציל אותי מאחד."
היא לא יכולה לספר להם על ארי… אבל היא יודעת שהם משקרים. "יש לכם הוכחה? או שאצטרך להאמין לכם, כמו שרע רוצה?"
אריאל השתעל, בכך משך את תשומת לבה של זואי אליו. "את מעלה נקודות חזקות. אבל אם את בוחרת בדרך הזו, איך אנחנו יודעים שאת לא ממטרד?"
זה היה קצת חצוף. "אני בכלל לא ידעתי שמטרד קיים עד שרע ברבר על זה משהו."
"לא להעליב, זה מה שמרגלת של מטרד הייתה אומרת," ירה במהירות מפיו.
"אתה כזה ילדותי!" זואי התרגזה. "זה ממש לא אותו הדבר."
"זה בדיוק אותו הדבר," לילי השתלבה חזרה בשיחה. "את מבינה, אנחנו נמצאים במקום של חוסר אמון. כולנו. אבל אנחנו בוחרים לתת בך אמון," אמרה והדגישה את המילה 'בוחרים', "כי אנחנו עדיין בהתחלה. אנחנו עדיין יכולים לבחור בשבילנו."
"סביר להניח שגם אם היינו מוצאים לך הוכחה," אריאל מיהר להוסיף, "פשוט היית מטילה גם בזה ספק, רוצה לוודא את המקורות שלה ומבזבזת זמן יקר, רק כדי אולי לגבש דעה."
פה הם עברו את הגבול. "לא," יצאה נגדם חוצץ, "אם הייתי יודעת שהם מסוכנים ורוצים לפגוע במישהו, הייתי נוקטת עמדה, כי יש לי הוכחה. איך אני יודעת שאתם לא אלי מטרד? שאתם לא מנסים לגייס אותי לצד שלכם, הא?"
אריאל רצה להתפרץ, אך לילי חסמה אותו בידה. "איך אמרת לי אז?" פנתה אל הבחור הג'ינג'י. "כל החלטה שתקבעי תהייה בסדר?" חייכה, ופנתה חזרה לגלגולה של אתנה. "את נראית לי כמו ילדה חכמה. אני בטוחה שתמצאי עמוק בתוכך את האמת, גם אם חסרות לך ההוכחות." היא לא ענתה, ולכן לילי המשיכה. "את יודעת, לפני שאריאל ורע מצאו אותי, אף אחד לא האמין לי. כולם חשבו שאני מטורפת. לא היו לי הוכחות כדי לגבות את האמת, אבל אני ידעתי שהם צודקים."
זואי הסיטה את עיניה הירוקות הצידה. גם אם הם צודקים… אין לה דרך להוכיח את זה. רק אחריי הפגישה עם ארי יהיו לה את כל הנתונים. "הדלת שם," הזכירה להם והצביעה באדישות. "תמסרו לרע ד"ש."
כששניהם יצאו, היא נשפה לרווחה והתבוננה בשדות המחשיכים אט-אט. בהתחלה היא חשה בטוחה בעצמה, אך ככל שהזמן עבר, היא הבינה שהיא כנראה נכנסה למשחק מסוכן מאוד. משחק בו היא מסכנת את חייה בכל מהלך נוסף.
התגלגלותה של האלה אתנה לקחה נשימה עמוקה. 'אני צריכה לחשוב חזק,' אמרה לעצמה ועצמה את עיניה.