אלי מטרד | פרק 1: השמש | חלק 1: יום אביבי

האוויר החם נשא עמו ניחוח אורנים רענן. השמש עמדה במרכז השמיים בשעת הצהריים העצלה, מספיגה את קרניה החמימים בזרדי העצים המלבלבים.
דיאנה מתחה את אצבעותיה, וחשה את המשב החמים מלטף אותן ברכות, כשמיכה עשויה מאוויר. חולצת הטי שלה הייתה ספוגה מזיעה, שהשתרעה מצווארה ומטה. היא אספה את שיערה לפקעת קטנה בקדקוד ראשה, וגוונו הלבן-פנינה היה כמעט מסנוור בזווית הנכונה. אך שיערה הלבן היה דווקא הדבר האחרון שהיה מסקרן את עובר האורח הממוצע. אשפת החצים שהכבידה על גבה והקשת שלפתה בידה היו מחשידים כל עובר אורח. אם כי דיאנה לא ראתה בזה דבר מוזר. מאז שזכרה את עצמה, היא ידעה לשחרר חצים לאוויר הדק. העניין בא לה בטבעיות. היא מעולם לא הקדישה לזה מחשבה נוספת: היא טובה בזה, היא אוהבת את זה… אם זה עובד, בשביל מה לתקן?
היא רכנה מאחורי גזע אלה רחב ועשיר בעלי אביב מוריקים, ולקחה נשימה עמוקה. היא שמעה את הצעדים. קשה להסביר את זה לחבר'ה שלא רואים את העולם כמותה, אבל… כל רשרוש, כל נשירה, כל קן וכל מחילה – הכל חלק מהיער. וברגע שאתה מצטרף למשפחה, זה נהפך להיות חלק ממך.
הדבר שראתה… היא לא ציפתה לו. בז גדול פרש את כנפיו המבריקות ולכד פתן מתפתל.
'זה לא הגיוני,' היא חשבה. לא היו בזים באזור הזה של היער – היא הכירה אותו מ-א' עד ת'. והבז הזה, הוא היה גדול במיוחד.
לרוב למשימות שכאלו היא הייתה מעדיפה להשתמש בחיית המחמד שלה, לברדור שחור בעל כתם לבן על חזהו בשם 'חץ'. היא בחרה חתיכת יום להשאיר אותו בבית. אבל… זה היה רק בז אחד, וכנראה אי-הבנה. היא בחרה שלא להמשיך לתהות בעניין, ודרכה את קשתה בחץ מבריק. "היי!" היא קראה, מכוונת אותו אל עבר הציפור מושקת הכנפיים. "שחרר אותו."
העיניים שלו הבריקו. יותר מדיי. מה הולך כאן? "היער לא אוהב את זה. תשחרר אותו." הוא בז; הוא יבין.
דיאנה שמעה קול. "דיאנה סהר?"
היא הרכינה את גבותיה בחשד. "מי שם?"
"כאן," הקול נבע מעברו של הבז.
היא לא רצתה להאמין, אך לא היה מספיק מקום לאמונה. "אתה בטח צוחק עליי. כאילו, חם, אבל לא מספיק חם ואני שתיתי ו…"
"קוראים לי רָע," הציפור קראה. "ואשמח להזמין אותך לסירה השמימית שלי. יש לנו הרבה על מה לדבר."
היא לא אהבה את הכיוון אליו זה מתפתח. היא צריכה לחזור הביתה, והיא מספיק עמוק ביער גם כך. אולי אין לה הורים או אחיות, אך עדיף לחזור לסבתא מאשר כל זה. בזים מדברים שלא אמורים להיות כאן… זה סימן רע. "תניח את הפתן ונדבר!"
"כרצונך," הוא חילץ את הנחש שהזדחל הרחק מהם. הבז נפנף את נוצותיו החלקות וזינק אל ענפי עץ האלה. הוא עמד בגובה עיניה, והברק שהיה בחרוזים השחורים של מבטו כמעט הפנט אותה. "עקבתי אחרייך זה זמן מה. את כישרונית מאוד."
חנופה; שיטת הדבש והמקל? מה הוא מנסה להשיג? "מה אתה רוצה?" היא לא שכחה מדריכתה אפילו לרגע. "ותמהר."
"איום גדול מטיל צלו על ארצך, ועל העולם. אוכל להרחיב לכשתדרכי על סירתי השמימית."
היא הצרה את עיניה. "אם אתה לא יכול לספר לי כאן, אני הולכת," היא ירדה ממשמרה. "לא אבזבז את הזמן שלי. עזוב את היער ואל תחזור."
"היער בסכנה גם-כן, אם זה לא ברור," היא לא ענתה, הפנתה את גבה והתקדמה הלאה. "למה יכולתי לצפות מאל אולימפי?" אמר והיא עצרה. "הפגנתם בורות לפני אלפי שנים, כפי שאתם מפגינים היום!"
הנערה פעלה כה מהר עד שלא הבחינה בשינוי שעברה. החץ כבר היה צלוב ודרוך על קשתה מכוון על בטנו של הבז. "אני לא בטוחה על מה אתה מדבר, או מה אתה רוצה ממני, אבל ביקשתי ממך לעזוב. שום דבר שתגיד לא יכול לשנות את דעתי!"
זה לפחות מה שהאמינה בלבה. עדיין, הוא עורר את סקרנותה.
"את… את אפילו לא מודעת?" תמה יותר מאשר שאל. "מעולם לא תהית על הקשר שלך לטבע? לציד? ליכולותייך?…"
היא נדה בראשה, מעט לחוצה. היום הזה בהחלט נעשה מוזר למדיי. "אני צריכה?"
"אולי יש תקווה לאולימפיים. בואי עמי, ואספר לך הכל, הגלגול של ארטמיס."
היא רעדה קמעה. זה לא מצא חן בעיניה כלל; יותר מדיי נוח, יותר מדיי מחוץ לטבע שלה. "אתה לא יכול פשוט לבוא הנה?"
"זה בעייתי. רק לזמן הנה את הבז הייתה טרחה גדולה עבורי."
היא החזירה את החץ לאשפה, ותלתה את הקשת על הצד. "טוב," אמרה ופרמה את שיערה הארוך. "לאן ללכת?"
הבז זינק מעלה, ונופף בכנפיו. אור השמש עבר דרך נוצותיו כפי שחודר מבעד לתריס. דיאנה עקבה אחריו במבטה עד שהסתנוורה לחלוטין.

"זואי!" המורה קראה. "זואי ווינברג!"
אין קול ואין עונה. הכיתה מנתה קרוב לעשרים תלמידים, אף אחת מהבנות לא זואי. שעת הצהריים הגיעה גם הנה, והקרינה חום מרדים דרך החלונות הארוכים.
תלמידי כיתה י' בני השש-עשרה הייתה האוכלוסייה העיקרית, כאשר המורה שלהם להיסטוריה, גברת שוּלְץ מצאה את עצמה רודפת אחריי רוח רפאים. "מישהו יודע איפה זואי נמצאת?"
מאחר וקיבלה דממה כמענה, היא קפצה את שפתיה. "בסדר גמור. מישהו כאן מוכן להתנדב להעביר לה את המבחן?"
"אני יכול," אחד מהם הרים את ידו.
"תודה," היא הושיטה לו את הטופס, "מה השם שוב?…"
"אֶרִי," הוא חייך.
"כן, ארי. תודה."
הצלצול הדהד באוזני כל התלמידים. גברת שולץ דאגה להזכיר לכולם לעבור על העמודים על העליות הראשונה והשנייה. ארי דיי התעלם ובחן את הדף. 100 עגול ואדום מוקף בעיגול היה בראשו. ארי חייך ושם את הטופס בילקוטו, והרהר… עולם שלם של הזדמנויות. חצי-אלה? התגלגלות? זה לא משנה. רק מלהתבונן בכתב היד המסולסל והמסודר שלה, מהציון ומהדרך בה כולם זקרו את הגבה כששמעו את השם שלה… יש לה מוניטין מיוחד במינו במקום הזה.
איך אפשר לשכנע אישה שהיכולת המיוחדת שלה היא אינטליגנציה לשתף איתך פעולה?
הוא הלביש את התיק על גבו ויישר את חולצתו. לאחר שהכיתה התרוקנה, ארי יצא החוצה והמשיך להרהר בעניין.

זואי יצאה ממבנה כיתות ה-י'. עורה השזוף אהב את התחושה של השמש החמימה, והיא נתנה לשיערה החום להתבדר ברוח האביבית. היא השתמשה בהשתקפות הכהה שלה ממסך הסמארט-פון כדי לראות שעיניה הירוקות עדיין במקומן.
"תודה זואי!" קול קרוב הפתיע אותה. היא כמעט שמטה את המכשיר; אחד מהתלמידים שתגברה נזכר להודות לה בזמן שעשתה את דרכה במדרגות אל עבר הרחבה. "כן, תודה!" קול אחר הודה, והיא פשוט הנהנה בהסכמה זריזה. על-אף שהיו לה חברים רבים – בבית הספר ומחוצה לו – היא מעולם לא באמת הכירה מישהו לעומק. כולם רצו ממנה טובות הנאה: בגלל שהייתה נחמדה, אנשים ניצלו את החכמה והעושר של הוריה. היא לא אהבה את זה במיוחד; היא רצתה שחבריה יהיו איתה נטו בגללה. והיא לא אהבה לחשוב על המונח "לנצל". זה משדר חולשה, שזה דבר ממש לא נכון. היא יכולה להגיד לא אם היא רוצה. היא יכולה לנפנף את כל האנשים האלו. היא יכולה…
"זואי?" קול נוסף קטע את רצף מחשבותיה. היא גילתה שאפילו לא סיימה לרדת במדרגות, וכבר מישהו נוסף מתכוון להודות לה על התגבור. "כן-כן," הרהרה בעניין לרגע, אך תשומת-לבה נמשכה אל הבחור שעמד מולה. הוא היה מהשכבה שלה, אחד התלמידים החדשים. אֶרִי, אולי? בגובה שלה, בהיר ובעל כתפיים שמוטות. הוא הלך בצורה שפופה, אך עדיין הקרין ביטחון. שיערו היה שחור וארוך, אסוף בקוקו. אבל עיניו… הן היו משהו שנע בין חום לאדום. "כן מה?" הוא שאל.
"דדוקציה," אמרה ושילבה את ידיה, מתכוונת ליכולת ההבחנה שלו.
"דיקציה," השיב בעוקצנות, מתייחס לשימוש המועט שלה במילים. הוא גם חייך. "קוראים לי ארי, אני חדש כאן. התנדבתי להביא לך את… רגע…" הוא פשפש עם ידיו בתיקו. זואי ניצלה את ההזדמנות לתחקר אותו. "מתי הגעת הנה?"
"לפני כמה זמן… שבוע… אני חושב… אולי…" הוא המשיך לחטט.
"אני זוכרת שהגיעו כמה חדשים. אבל אני לא זוכרת אותך."
החיוך על פניו הסגיר שמצא את שחיפש, והגיש לה כמה דפים משודכים. המבחן שלה בהיסטוריה. "תודה," מלמלה והכניסה את הדף לתיק. היא אפילו לא טרחה לבדוק את הציון. היא ידעה מה הוא. היי, אם את יודעת שאת צודקת – אז למה לבדוק?
"אז… אפשר להזמין אותך לקולה?"
"אני לא שותה קולה." אולי זה היה אכזרי מדיי. הוא מנסה להיות נחמד. "אבל… אני כן שותה ספרייט."
"יהיה לי לעונג להזמין אותך לספרייט, גברתי." מי מדבר ככה?
היא צחקה, אבל אולי יותר מכפי שהייתה צריכה. היא תמיד ראתה בעצמה ליידי, וההתנסחות הזו דיי מצאה חן בעיניה. היא שמרה על חיוכה, והושיטה את ידה. "הואיל האדון ללוות אותי אל הקיוסק של עמי?"
הוא החזיק את ידה, ו-"עזר" לה לרדת. "לכבוד הוא לי," השיב ועשה כן.

הוא לא הגזים; הוא באמת שט על סירה. הסירה נעה בשקט על פני ים אין-סופי, אך דיי צלול כדי לראות את העולם עצמו תחתיו. יבשות, אוקיינוסים, הכל – הכל נמצא תחתיו. כשהושיטה את ידה לגעת במים, היא הצטמררה והחזירה אותם לחיקה. דיאנה בהחלט לא הייתה במקום הרגיל שלה. היא הייתה מעדיפה ללכת יחפה על חוחים, מאשר לעמוד על כלי-השיט של רע.
רע עצמו היה טיפוס… מיוחד. גוף של אדם, ראש של ציפור. בז, יותר נכון. אך אפילו על מראהו האלוהי הייתה נימה מסוימת של… זקנה. הוא היה עייף. מאוד. "ילדתי…" החל להגיד עד שקטעה אותו.
"אני לא הילדה שלך," התרגזה. הזקן מתנשא מעליה! "כדאי שתחתוך ישר ולעניין. כל העסק הזה לא מוצא חן בעיניי."
"כרצונך. לפני אלפי שנים, אגן הים התיכון היה מחולק לריבונות-"
"לא מעניינים אותי שיעורי ההיסטוריה שלך."
הוא השתהה לרגע. "אולימפיים. למה אפשר לצפות," התמרמר. "את בהחלט הגלגול שלה, אין לי ספק…"
"אמרת משהו על זה. הגלגול של ארטמיס'. ארטמיס, כמו אלת הציד?"
"חשבתי ששיעורי ההיסטוריה שלי לא מעניינים אותך."
הוא ידע בדיוק איך ללחוץ לה על הכפתורים הנכונים. "צודק. לך תמצא מי שינענע ת'סירה ש'ך, אתה והאלים המפגרים שלך." היא רצתה להסתובב, אך עצרה ולקחה נשימה עמוקה. היא לא באמת התכוונה לפגוע בו, או להתרגז. הוא פשוט… כל הסיטואציה הזאת לא נעימה. זאת לא הפעם הראשונה שאומרים לה מה לעשות, ואין ספק שהיא חוותה מספיק מזה. "נעשה עסק," היא הסתובבה. "תסביר לי עליי. תסביר לי למה בן-שמן בסכנה… ואולי אצטרף." כן; כך היא תציב את התנאים.
"כרצונך. חלק מהאלים אוהבים את בני האדם. כשהם שוכבים איתם, נולדים בני תערובת, בשם 'חצאיי אלים'."
"כן, את זה אפילו אני יודעת. אז אני חצי אלה?"
"לא בדיוק. את… גלגול. אלים שמתו, מסיבה כזו או אחרת-"
"חשבתי שאלים הם בני אלמוות? ככה אומרים במיתולוגיה."
הוא השתעל. "זה… שונה. אלים מסוימים יכולים להקריב את האלמותיות שלהם, לצרכים כאלו ואחרים. וכשזה קורה, הם יכולים לבחור האם להוריש את הסגולות שלהם לבני אדם נבחרים."
"ואיך זה עובד? לוטו? הגרלה בערוץ הילדים? כל העסק נשמע מטומטם."
"את גם נשמעת כמוה," התחלחל. "לא. במקרה שלך, כנראה שהיא ציפתה שתיוולד בת-אדם עזת מצח וחסרת סבלנות."
היא הבינה מתי פוגעים בה. זה דיי הגיע לה. "אז… אני הגלגול של ארטמיס. ואוו." הוא הנהן. "ובכן… מה אתה רוצה ממני? שאעזור לך להילחם באלים רעים? למה הם רוצים לפגוע ביער?"
"שבי," התעקש. "על-אף שאת באופן מובהק לא מסוגלת, נסי. זה ייקח זמן."
היא התיישבה, ושילבה את ידיה. דיאנה רצתה לרדת מהסירה הזאת ולחזור ליער. בכל רגע שהדומייה הריקנית של העולם המוזר הזה חודרת אליה, כך היא מתמלאת בתחושה מצמררת שכל זה אמתי. ואם האיום על היער אמתי… היא חרקה את שיניה, והתיישבה. "דבר."

אם היה דבר אחד שהיה יכול להסב אושר לכל אדם או אישה באשר הם, זהו צליל בקבוק סודה נפתח. הלחץ החומק החוצה מוכר את עצמו, באותה הדרך בה בחורים מתבגרים מתחילים עם בנות. אולי היה בזה משהו, בהתחשב בעובדה שאֶרי התעקש שתנהל איתו שיחה.
"אולי תעזרי לי," משך את שפתיו. "אני חדש כאן. לא תזיק לי קצת עזרה."
כל חוש בינתי אפשרי מתריע אותה מפניו. משהו בו לא בסדר. אבל בו בזמן, קשה להתנגד לנוכחות שלו. הוא הרבה יותר מכפי שהוא נראה, והגוף ושכלה ביחד יודעים את זה. "אם אתה מתעקש," פלפלה את עיניה. "אז מתי הגעת הנה באמת?"
"לפני שבוע, לדעתי," הוא הרהר בכך לרגע. "כן, נראה לי ששבוע."
"ואנחנו לומדים באותה כיתה? בחיי שלא שמתי לב."
"אמרו לי שאת לא שמה לב להרבה דברים." רוב האנשים שהיו שולפים משפט כל כך דבילי ומעליב היו מקבלים מזואי מנה טובה של "עוף לי מהפנים," אבל משהו בו הרגיע אותה. אולי זה פשוט בגלל שהוא תלמיד חדש. כן, זאת כנראה הסיבה. כנראה שהוא גם תלמיד חדש בחיים, הדביל הזה.
"אחריי שמעליבים מישהו נהוג לבקש סליחה," הרימה את גבתה.
"אני מצטער," הסמיק מעט ושפשף את עורפו. "לא התכוונתי לפגוע."
יותר טוב. "בכל מקרה, זה מה שאומרים עליי? באמת?"
"מדברים עלייך כל הזמן. יש לך הרבה חברים, את טחונה… ושאת מצטיינת בהכל. אבל הכל. אפילו דברים שלא קשורים ללימודים. ושהתנדבת בכמה מקומות בו בזמן. אפילו יש שמועה על זה שקיבלת זימון לקצונה בצבא."
איך יודעים על זה?! היא חייבת להתחיל לוודא שהיא נועלת את המגירה במסיבות. אם כי היא הייתה בטוחה שנעלה. "זה… נכון," היא נדה את ראשה בהסכמה. "ומה אתה חושב?"
"אני?" הוא חייך, "אני חושב שמישהו יכול לשבת כאן ולהחמיא לך, ואת פשוט תגידי לו 'תמשיך'."
תוך כדי ששתתה, היא צחקה ושפכה קצת מהמשקה. למזלה, שום דבר לא נשפך על חולצתה. זה היה מרענן ומביך. כמה אנשים אמרו לה את זה איי פעם? על מה הם בכלל דיברו? "אתה יודע מה," היא קמה ולגמה מהמשקה. "מה דעתך שנמצא איזה מקום שקט… כמו הספרייה?"
הוא הנהן. "אני חושב שזה רעיון מדהים." שניהם המשיכו אל-עבר מבנה הספרייה, שהיה במרחק הליכה. היא לא הייתה בטוחה מה ארי עשה, אבל הוא גרם לה לאבד את תחושת הזמן לחלוטין. היא מעולם לא ידעה שהיא מסוגלת לזה רק משיחה. כדאי לפקוח על הבחור הזה עין… הוא בטח מנצל בנות כמו שהוא מתחנף אליהן.

"אני לא מסכימה," הייתה תשובתה הסופית של אלת הצייד האולימפית.
"אני לא מבין," התפלא רע. "אבל… היער?…"
היא קמה. "הקשבתי לך כמו גדולה. הבנתי. אלים רעים, רוצים הרס. אבל לפי איך שזה נשמע, אתה אפילו לא יודע איפה הם, ואתה לבד."
"יחדיו נוכל להביס אותם!"
"אני מצטערת, אבל כשהאיום שלך יהיה אמתי, אז נדבר." היא לא הייתה בטוחה למה, אבל התחושה המצמררת של מי הנצח עליהם הספינה שטה הרגישה לה נכונה. כאילו זאת הדרך הביתה. דיאנה פסעה כמה צעדים, ורכנה קדימה. היא לא אהבה לשחות במיוחד… אבל אילו ברירות יש לה?
"חכי!" קולו היגע התגבר. "רגע… את צודקת. יש לי הצעה עסקית בשבילך, דבר שאני אף-פעם לא עושה עם אלים או בני אדם כאחד."
היא עצרה. למה היא עצרה? מה זה משנה? "אם תסכימי, אני אדאג שאחד מצאצאיי יגן על היער שלך לנצח. היא או הוא ישקיפו על בן-שמן. יש לך את המילה של השמש – המילה של רע."
היא התפתתה. מאוד אפילו. הוא עושה הכל; עד כדי כך המצב נואש? בכל זאת, זה לא באמת מעניין אותה. מישהו שיעזור לה להגן על היער… לא. היא לא צריכה שום טובות. "לא," ענתה ועצמה את עיניה. "ביי," הייתה מילתה האחרונה והיא צללה אל מימיי העד.