אלי מטרד | סיום חלק ראשון

"אבל זה כן נשמע לך הגיוני?" אריאל, בוגר הנוער העובד בשעות היום וחצי האל בחצי השני של היום – בחיי זה היה ארוך – שאל.
"אתה יודע, טכנית אור ירח זה פשוט אור שמש שהירח מקרין. גם כדור הארץ עושה את זה," זואי השיבה, תוך שהרחיקה את הזבובים מפרצופה. "למה הם כל הזמן באים אליי?!"
אריאל רצה לענות, אך עיניה הירוקות של לילי השתיקו את המחשבה שאוותה להתגנב. הוא חייך, והתבונן בכפות רגליו. "שמתם לב שכולנו יוונים ואני היחידי עם סנדלי שורש?"
"היי! אני נורדי!" תום התפרץ.
"אני מתחילה לשקול מחדש לחזור למטרד," זואי אמרה ונאנחה.
"אם מדברים על זה," תום המשיך, "אז את אומרת שהבחורה עם הפנים העגולות זה בן?! יש לה… את יודעת?"
פניה של זואי הלבינו. "אני לא יודעת! לא בדקתי! אתם האלים הכי גרועים אי פעם, ואני כבר הייתי בקבוצה אחרת של אלים אז אני יכולה להגיד!"
שתיקה קצרה שררה. ציוצי דרורים מילאו אותה, עד שקולו של תום שבר אותה לבסוף. "חם, הא?"
בית חוֹרוֹן. התנחלות בחבל בנימין, שלוש קילומטר מירושלים. דיאנה התבוננה אל האופק: בעיקר הרים נמוכים-מרוחקים, שמיים נטולי עננים, וחורש. חורש בכל מקום.
דיאנה, גלגולה של אלת הציד ארטמיס, נזכרה במילותיו של רע לפני שירדו מספינתו השמימית. "בית חורון הוא פתרון זמני. כאן תוכלו להמשיך לשפר את יכולותיכם ולהתנתק מהסחות היום-יום. במידה ותצטרכו לחזור ולהראות נוכחות בבית, אני אדע ואשים לב לכך, ואחזיר אתכם כמובן. אנחנו חייבים למצוא את ילדיי. הם היחידים שיכולים לשים קץ למאבק הארור הזה."
עוד מהרגע שרע השאיר אותם שם, דיאנה חשה געגוע לבן שמן. בגלל כל הברדק של מטרד קודם היא שכחה לחלוטין מסבתא וכל מי שהכירה. עכשיו, כשסערת האירועים שככה, היה זה מאוחר מדי.
דיאנה ידעה שהיא לא היחידה שחשה כך: אריאל הבן של גאיה עם המשפחה שלו; זואי הגלגול של אתנה עם הכיתה וההתנדבויות שלה; תום הגלגול של בלדר עם… משחק הפוקימון שלו אולי; רק לילי הדאיגה אותה. דיאנה היחידה שחושדת בה? היא מטורפת עם תעודות, תרתי משמע! היא כבר לקחה לעצמה את אריאל, מי שמנהיג את הקבוצה בבירור. זואי אולי התכוונה לבגוד בהם, אבל…
"בית חורון, איזה חור!" תום צעק, וזכה לקריאות בוז מהשאר.

\/\/\/\/\/

סינתיה פגאן – גלגולה של אלת הקרב הקלטית סקתך – צרחה בכאבי תופת.
אלו לא היו צעקותיה שהפחידו את איזבל. סינתיה היוותה עבור איזבל את קצה הספקטרום של הרשע… ועכשיו מישהו חדש מתח את הגבול, והוכיח שהוא רחוק מהם מאוד. מכולם.
להבו של סת' שיפד את סינתיה בחזהּ. חרב הקטאנה של איזבל נותרה נעוצה בגבו של האל המצרי, מזמזמת. היא ודור הררי – גלגולו של טסוּקוּיוֹמִי אל הירח – התנשפו ונדפו מזיעה. שלי, גלגולה של אל המלחמה ארס, שכבה בעילפון על המזרנים הכחולים. בבגדיה נקרעו חתכים וחורים.
"אתם בזבוז זמן," אל הסופות המצרי סת' אמר. גופו נע כפסל חול גדול, אדום ומתפורר. עיניו יקדו באדום על ראשו המוארך. איזבל עדיין לא הבינה לאיזו חיה ראשו שייך. הוא שלף חזרה את חרבו, הח'וֹפֶּש. "דמו לא הגזים, אתם באמת ילדים. אין לכם את היכולת להגן על עצמכם. לא פלא שכוח העתודה, חבורה עלובה לא פחות, הצליחה להשפיל אתכם."
"זה לא יחזור על עצמו," איזבל אמרה מבלי להישיר אליו את עיניה. לא שזה משנה; סת' מעולם לא הביט במי מהם ישירות. גם נדמה שתמיד התעלם מהמקום בו כל אחד מהם עמד. בהתחלה היא פירשה זאת כמן הפגנת כוח או נוכחות… אך גם בפעמים שאין בהם צורך להפגין כוח עשה זאת.
האלה הקלטית צחקקה. היא השתעלה דם על גופהּ בן העשר, אך ארשת פניה שידרה שלווה. "תמשיך לאיים… כולנו יודעים מי יחזור לקבר שלו בסוף היום."
סת' אמנם התנשא לגובה שלוש מטר, אך זריזותו השתוותה לתנועת הרוח. תוך שניות רגלו האדירה מצאה את עצמה על חזהּ הקטן של סקתך, והוא הידק אותה כהוגן. היא צרחה; קולה צרם והדהד כמגברים באוזניהם. אפילו שלי – בכל הלבוש הגותי והקרוע שלה – התעוררה בסחרור קל.
"תמשיכי לדבר כך, תולעת, ואני אזכיר לך מה עשיתי לתולעת האחרונה שהמרתה את פי."
"הו כן?" שאלה וחייכה פה מלא שיניים צהובות ואדומות. "מה זה היה-"
היא לא סיימה את משפטה, וסת' כבר השתמש באחד מכוחותיו. חול אדום מילא את פיה, והיא לא הצליחה להגות ולו מילה אחת. סינתיה פרכסה ברטט שקט. "אתם טיפשים, חלשים, עצלנים… אני הצעתי לשִינִיתוּ לכלוא אתכם כדי שלא תפריעו לנו, אך הוא טוען שיש לכם תכלית. אם תצליחו למצוא את הוֹרוּס או מי מחבריו… אולי תשנו את דעתי."
איזבל חשבה שלגלות את כוחותיה יהפוך אותה לאלה אמתית. ההפך המוחלט קרה; במקום היא רק קיבלה איומים גדולים יותר, פחדים גדולים יותר, וכאבים גדולים יותר. כל דבר הפך למורכב יותר, אכזרי יותר. אין לה יכולת בחירה; אין לה יכולת לברוח; כל מה שיש לה זה צוות של אלים כמוה שלא מסוגל לעמוד בפני אל אחד. קל וחומר חמישה כמותו…
"האימון כבר נגמר?" היא שאלה, מכוונת את עיניה הדולקות כברקים. כל עוד יש בה משהו מאל הסערות היפני – סוּסָאנוֹ – יהיה לה את הכוח להמשיך ליום הבא.

\/\/\/\/\/

שיניתו עמד מול עץ ישן, סמוך לבית בכפר קטן בצפון. שורשי העץ השתלבו אחד בשני.
"לא, ובנה של גאיה לא כאן," ענה. "פספסנו את כולם. הזקן עובד מהר." כשהחל להתרחק חזרה אל הכביש, המשיך את דבריו. "זה לא משנה. סת' בינתיים מאמן את כנען-החדשה. ברגע שיסיים, ניעזר במשאבים של בלו-ריין כדי למצוא את בניו של רע. אולי עכשיו כשכוח העתודה במנוסה, זה יגרום להם להפעיל לחץ מהצד שלהם."
הוא הגיע אל מונית, והתיישב מקדימה. הנהג עדיין נותר מהופנט. "תל אביב, קרית הממשלה," אמר, וזה רק הנהן בקיפאון והתניע את הרכב. לאחר שהתקדם, שיניתו הידק את חגורתו. הוא המשיך בשיחה. "מחכה להודעה חדשה." הוא סגר את הפלאפון, והתבונן היישר אל הכביש.