אלי מטרד | חלק מיוחד: ווַאדְגֶ'ת

אור וחום לא נכחו בהיכל הקודר. תקרתו הגבוהה הסתתרה בצללים מטפסים, שוואדג'ת חשה בנוכחותם גוברת מרגע לרגע. הקרב החשוב ביותר בכֶּמֶת התרחש ממש מאות מטרים מעל ראשה, מעל התקרה החשוכה… ומה היא עושה? ובכן, היא שאלה את עצמה את אותה השאלה, מצקצקת בלשונה המתפצלת. היא צריכה להיות שם בחוץ, לעזור לשאר אחיה ואחיותיה-
שערי הקבר האדירים נפתחו בחבטה. היא נדרכה במקום, מאפשרת לצווארה המקושקש-מוארך למוש אחורה, ולאגרופיה להיקמץ למאבק. "הזדהה!" הכריזה, מתכוננת לזנק על הפולש המטומטם שחשב שיוכל להיאבק באלת הקוברה העצמאית מהעיר דֶפּ.
ומתוך הצללים המרוחקים, הפולש הפך מוכר יותר ויותר. "הוֹרוּס?…" שאלה בחשש, מתנשפת בחרדה. "בנו של אוזיריס, הזדהה!"
הוא קרס. היא אצה אליו בבהלה עד שהחליקה אל גופתו המרוסקת. כתר מלכותו הכפול היה מעוך וחבוט. חרבות הח'וֹפֶּש המעוגלות שלו היו שבורות בקצותיהן. גופו היה מכוסה צלקות ופציעות אדירות. אך זה לא מה שהדאיג אותה במה שראתה. בידו הימנית החזיק את סֶרְקֶת, אלת העקרב שוואדג'ת התנכרה לה. היא לא ילדה של רע, ומעולם לא הוכיחה את יכולותיה. מה היא שווה? היא אכן הייתה שייכת לכמת, אין ספק, אבל האם היא שייכת למשפחת האלים? ואם מדברים על מי שלא שייך למשפחה…
גופתו המעולפות של סֶת': השד, המפלצת, הסופה, החול, הטינופת המכוער והנבזה הזה, ששכב כמעט ללא רוח חיים. ראוי לציין כמעט; הלוואי שרע היה מאפשר לחסל אותו. "הורוס, ענה לי!" ניערה אותו בדאגה.
בגלל הורוס וסת' היא הייתה בקבר הזה. במידה והיה מצליח לנצח את סת', עליה הוטלה האחריות לשמור עליו קבור, ולמנוע מכל טיפש לנסות לשחרר אותו. הורוס נשבע לנקום בסת', וככל הנראה עשה זאת, אך באיזה מחיר? "ענה לי, חתיכת…"
"וואדג'ת?…" סרקת לחשה. "הגענו…"
"תסתמי את הפה," סיננה בעקצוץ והרימה את סת'. "אני אסיים את הטיפול בסת'. תתאוששי, ותוודאי שהורוס לא מת בניסיון להגיע הנה."
היא גררה את גופתו הכבדה של אל התוהו. שיערו האדום טאטא את אבק לוחות הגרניט האדירות שעל הרצפה, גולש מראש החיה הייחודית רק לו. סת'…
היה לו הכל. מוניטין טוב, תפקיד נבחר; הוא היה בנו של רע, אחיו של אוזיריס – אפילו בין האלים הוא היה השופרא דשופרא! להתבונן בו כך מילא אותה קבס. הוא אולי היה שונה, אולי האחרים סלדו או פחדו ממנו, אבל הייתה לו נאמנות, כמותה לא נראתה באף אל אחר בכמת. ומה הוא עשה איתה? דחף אותה רע יודע לאן, הרג את אחיו, וניסה להשתלט על הממלכה, כאילו הייתה שלו. לא מגיע לו להיקרא בן של רע. הוא היה צריך להירקב במסופוטמיה, היכן שהשדים והילדים של אָשוּר היו מפוררים אותו לאבק!
לאחר שהשליכה אותו לתוך סָרְקוֹפָג הגרניט, היא התבוננה בפניו השלוות. הבוגד המקולל הזה… לא מגיע לו לרבוץ כאן. קל וחומר, וואדג'ת לא צריכה לשמור עליו. היא יכולה לסיים את זה, כאן ועכשיו. היא תעשה לכולם טובה. רע יבין; הורוס בוודאות יבין.
היא הסתובבה, ובחנה את חרבות הח'ופש חסרות הקצוות. הן עדיין חדות; עדיין שימושיות. "על מה את מסתכלת?" שאלה סרקת, חשה לגונן על הנשקים. לא! היא לא תיתן לנערה המטופשת הזו לחצוץ בינה לבין הייעוד שלה. "אני אסיים את זה. אני אחסל אותו."
"אתה חייב לקום!" סרקת ניערה את הורוס. העקרב הזו יכולה להעמיד פנים כמה שהיא רוצה. העמדת הפנים הזו לא מרשימה את וואדג'ת. היא אצה אל עבר הנשקים… והחליקה עד שהושיטה את ידיה לשניהם. בצער רב, סרקת תפסה חרב אחת, והיא את השנייה. "הורוס!" אלת העקרב קראה בדאגה. "אתה חייב לקום! וואדג'ת השתגעה!"
השתגעה. היא היחידה שרואה הזדמנות, והיא השתגעה? "מי את חושבת שאת?" ענתה אלת הקוברה בזעף. "רע בחר בי! בי! מכל האלים הקטנים והזוטרים ברחבי הממלכה! הוא סומך עליי, יותר מאשר על… מה שאת לא אמורה להיות!" כשהסתובבה אל הסרקופג, שמעה את סרקת נעמדת על רגליה. "מה את חושבת שאת עושה?" שאלה, מסתובבת לעברה.
"הורוס אמר שאסור להרוג אותו. הוא יתגלגל."
"שיתגלגל לתינוק במסופוטמיה עד כמה שאכפת לי!"
"הורוס אמר שאסור!" סרקת רעדה, אך וואדג'ת שמה לב שלא מפחד. כמו הורוס, גופה היה מכוסה חתכים וצלקות. היה להם חתיכת קרב שם. "את לא יכולה לנצח אותי, את גמורה! חוץ מזה, מגיע לפרי הרקוב הזה למות. גלגול או לא… אני אעשה לכולם טובה גדולה! אפטר מעולו של זה!"
סרקת הסתערה עליה בעיוורון ובצליעה. וואדג'ת פשוט פסעה הצידה, ונתנה לתנועתה הגסה של יריבתה לצאת מאיזון. לאחר מכן הלמה על גבה, ודחפה אותה. אלת העקרב נפלה והזדרזה לקום ברעדה, משדרת גץ נואש מעיניה. "אני לא מפחדת ממך…" לחשה. "אני לא מפחדת מאף אחד. לא מסת'. לא ממטרד. לא מאף אחד. אני אלחם בך למוות, אם אצטרך, אבל את לא תהרגי את סת'!"
"אל תתערבי בדברים שאת לא מבינה!" אלת הקוברה זינקה מעלה, צוברת מומנט למהלומה דיי כואבת מלהב חרבה. סרקת ניסתה לסוג אחורה, אך לא הייתה מספיק זריזה. מצבה השפיע על לחימתה. כתוצאה מההנחתה, חרבה נשמטה מידה הרועדת, והיא זעקה בכאב. וואדגת' בעטה בה כך שנפלה על בטנה, ולחצה את כף רגלה על צווארה. "סת' ימות. ממחר החול האדום ייעלם." היא הניפה את חרבה מעלה, מתבוננת בפניה המתנשפות וחרוקות השיניים של סרקת. היא הידקה היטב את אחיזתה, ושמעה את זעקת הקרב של אלת העקרב.
"לא!" קול נוסף הצטרף, שהשתיק גם את סרקת. 'הורוס,' חשבה אלת הקוברה, מסתובבת אחורה. "לא…" הורוס הצליח לזחול בקושי ולהשתעל. כל כמה צעדים קרס, אך שמר על כוח רצונו פועם. "לא, וואדג'ת…"
"אני עושה לכולנו טובה, הורוס!"
"בבקשה…" הרים את עיניו העגולות והקטנות, שהזכירו לה כל-כך את עיניו של רע. "אור… אופל…" טיפות דם קטנות רוססו ממקורו, "את…" הוא שאף נשימה מצפצפת, "את שניהם ביחד עכשיו. כולנו משרתייך." היא התבוננה בחרב שבידה, וחזרה להתבונן בו ביראה. "ההחלטות… הן… אבי מת, כן, אבל אנחנו בחיים," נד בראשו. "גם סת' היה כמוך פעם." היא לא שלטה בעצמה, וחשה את ידיה רוטטות. "גם סת'… הרגיש…" הוא קרא בכאב, "מנודה… מרוחק… לא מובן… ואז… הוא…"
"אתה הורג את עצמך!" עקצצה את לשונה בדאגה.
הוא ניסה לחייך. "אל תהיי כמוהו. אל תהרגי את סת'. אל תתני לצללים להתארך. הבחירה בידייך…" לחש לבסוף והתעלף.
"הרגי אותו," רשפה אלת העקרב, "ותצטרכי להרוג גם אותי!"
וואדג'ת חשה את חזה פועם בחוזקה. היא לא הבינה את משקל מעשיה, או אולי לא רצתה להבין. זה היה הרבה יותר קל כשזה היה רק בינה לבין סת'. לא… הם צודקים. הורוס צודק. רע צודק. אפילו אלת העקרב צודקת. היא לא יכולה לעשות את זה.
היא שמטה את חרבה, והושיטה את ידה לאלה הגוססת. לאחר שקמה, היא תמכה בה, ושתיהן פסעו יחדיו אל עבר הסרקופג. אם כך, וואדג'ת תצטרך להעביר את שארית חייה כשומרת הגווייה החיה של אל הסופות והסערות. תפקיד קדוש ומסוכן מאין כמותו… ומקולל, ללא כל ספק. "עזרי לי," ביקשה מסרקת, והשתיים תפסו את המכסה השחור והכבד, בעזרתו כיסו את גופתו. השתיים התרחקו בזמן שהכיתוב יקד באדום עמום. "תְחוֹת בכבודו ובעצמו חרט את זה. אִיזִיס כישפה את זה בקסמה, אלה שבמיוחד רוצה במותו של הממזר," וואדג'ת הסבירה.
סרקת קרסה על מקומה עד עילפון, משמיעה יפחה אחרונה. וואדג'ת הזדרזה להביא את הורוס לעברה, לפחות עד שיגיעו שאר האלים. היא התבוננה בצללי התקרה, והבינה שעכשיו, ברגע זה, קיבלה על עצמה את התפקיד הקשה ביותר בכל כמת… ותהתה מתי תהייה הפעם אחריי הבאה בה תראה אל חי.