אלי מטרד | חלק מיוחד: במוזיאון

'אֶרִישְתוּ ודָמוּ בדרכם לסוּסָאנוֹ וטסוּקוּיוֹמִי,' שיניתו הרהר בלבו. הוא שם את פעמיו אל עבר קריית אונו, במטרה לפגוש את היעד הבא שלו. הוא נסע באוטובוס מתנדנד, ונזכר באחד מן הימים, לפני שדמו חשף אותם בטעות על גג הבניין אותו יום.

החדר הואר בצהבהבות עמומה. לו התאורה הייתה חזקה, היא הייתה עלולה לפגוע באוסף התבליטים, הכדים, הפסלונים ושאר הממצאים הארכיאולוגים העתיקים. לצד כל אחד מהם הייתה מלווה לוחית קטנה ועליה כתוב – בעברית, ערבית ובאנגלית – הסבר קצר על מקור החפץ. הם היו מסודרים מאחוריי ויטרינות זכוכית ארוכות, שהמשיכו אחת את השנייה לאורך מעל מאה מטר, משני צדדיו של מסדרון. מדיי פעם, "אי" עמד באמצע המסדרון, והכיל ממצאים נוספים.
הנער סגול-העיניים עמד מנגד לתחריטו הגדול של האל אָשוּר: חצי-פלג של אדם מזוקן היוצא מחישוק מכונף. זיכרונות החלו להציף אותו, כאשד הממלא ערוץ יבש. הוא נזכר באותו יום, כשעמד מעל גופתו של אחד מהאלים מטילי המורא ביותר בסהר הפורה. כנער צעיר, שִינִיתוּ הרים את ראשו הכרות. זקנו של אָשוּר היה ספוג בדמו שלו, עיניו קפואות על ארובותיהן. הוא חשף את הראש הכרות בפני העולם הרחב, על גנו התלוי של אשור. מנגד לו עמדו אלי מִטְרָד נוספים: סֶת' אל הסערות המצרי ואל הדם דָמוּ. שניהם קדו בפניו, בזמן ששיניתו זקר את סנטרו בגאווה. הוא ידע שיהיה זה שחר של עידן חדש, בו הסהר הפורה יחדל ממלחמות מיותרות ומאבקים אבודים.
מתנער מהתמונה הממשית, הוא עבר הלאה למיצגים הבאים. הוא עמד מול סדרת חותמות מלכותיות עתיקות, ומעליהן התנשא עמוד שלם של טקסט בשלושת השפות. הכותרת הראשית שעליו: מע'ת.
הוא נזכר ברגע בו אלת הצדק המצרית כלאה אותו בפינה. היא הייתה היחידה שהצליחה לגבור עליו. שאר הפנתיאון נלחם באלים המצריים האחרים, ולכן לחם בה לבדו. לא שזה היה חדש בשבילו. הוא היה רגיל לכך מינקות.
ההתקפה על מצריים נערכה בלילה. השמיים היו מנקודים באינספור כוכבים, כאשר הירח נכבה ונדלק ללא קץ. הקרב שלו ושל מע'ת נערך במדבר המערבי. האדמות ההרריות התנשאו לגבהים רמים, ואפשרו התבוננות אופקית ארוכה. שיניתו עיוות לחלוטין את המציאות, וניסה לקמט כל זכר של תפישה קונקרטית בראשה. הוא ניסה לגרום לה להשתגע, ולהביא אותה לכריעת רגל.
דבר לא עזר.
הוא התבונן בפניה הזהובות קורנות בגאון כלפיד בחשיכה שאפפה אותם. עיניה יקדו כפי שעיני אלה היו צריכים. היה בהם משהו נצחי… משהו ששיניתו לא היה בטוח אם איי פעם יוכל לדעת על בשרו. הוא זכר את פני האישה הקפואים ואת הנוצה הירוקה שהעבירה על גופו. הנוצה הירוקה צמררה אותו, והעבירה בגוו תחושה שתהה אם הייתה דומה לאשליותיו.
הוא רק זכר כיצד העולם מתמלא בפניה של מע'ת… עד שלא נותר ממנו דבר.
פניה של אחותו השתקפו בוויטרינה והחליפו את אלת הצדק. עיניה הכחולות-סגולות נחו עליו. "מעלה זיכרונות?"
הוא התעלם. "בית מלא באלים," אמר בעוד התמקד בשמה של אלת הצדק. "ואף מילה על אלי מטרד. הם באמת מחו אותנו מעל פני האדמה." ארישתו שמרה על שתיקה. "האלים המסופוטמים שחטו, שברו ושדדו. הם עשו יותר נזק מכפי שאני איי פעם עשיתי."
"אתה חושב שהאלים המצריים רצו אותם שם?"
המחשבה כרסמה בו. הוא התבונן בתבליט גדול ועתיק, שנשא את ציוריהם של רע, אוזיריס ועוד. "הם פחדו. עד היום רע פוחד," אמר וקימץ אגרוף. "הם מפחדים מהשינוי, מהבלתי נמנע."
"שי?" שאלה אותו אחותו, פונה אליו בשמו האנושי. "אתה בסדר?"
הוא המשיך להביט מבעד לויטרינה. פניו היו נעולות על אל השמש. "שי?…" שאלה בדאגה.
משלא ענה, לפתה את כף ידו. "העבר נשאר בעבר," ענתה. "היום אנו פונים אל העתיד."
הוא שחרר את ידו. "העבר הוא צלקת," אמר והושיט לה את כף ידו.
היא משה אחורה. "נפגש בחוץ," השיבה בחשש. "קח את הזמן… אתה צריך את זה." ארישתו הסתובבה ויצאה, משאירה את אחיה לבדו.
הוא המשיך להתבונן ברע. 'ייתכן שכרגע אתה לא מחפש אחריי. אבל אם אני לא מצאתי את ילדיך, כנראה שגם אתה לא,' הרהר בארשת פנים קפואה. 'ההיסטוריה לא תחזור על עצמה. כשאמצא אותם, אני אדאג שלא ימנעו את השינוי.'