אחיות הגורל

שלוש אחיות הגורל ישבו במערתן ועשו את עבודתן המתמשכת, מחכות לאדם עם שאלה או משאלה שיבוא לבקרן. אחת מהן טוותה את חוט הגורל מחומרים שהביא לה האדם המבקש – צמר, פשתן או כותנה; השנייה ארגה את החוט יחד עם גורלו לבד; והשלישית תפרה את הבד לבגד שיגיד לאדם את גורלו.

באפלת המערה ישבו השלוש ועבדו יום אחד על עתידה של נערה צעירה מכפר בקרבת מקום; היא הביאה להן פשתן שגדל בגנה, וביקשה לדעת את גורלו של אהובה האובד. שני לפידי-אש התלויים על קיר המערה, וקרן אור אחת של שמש הבוקר שבקעה מבחוץ, האירו את החשכה. לפתע נקטעה קרן האור, וצללית של אדם הופיעה בפתח המערה. כאשר הרימו האחיות את עיניהן, ראו דמות גבוהה ורחבת כתפיים, אבל השאר היה מכוסה מכף רגל ועד ראש בשריון כבד, קסדה ומגן פנים.

הטווה אמרה, "שלום, איש זר. בוא ואמור לנו מה בקשתך; האם הבאת לנו צמר, כותנה או פשתן הנחוצים לעבודתנו?"
"לשום אדם אחר אין משהו דחוף כמו לי, אחיותיי
"הבאתי לכן צמר מכבשתה של אחותי, ואתן חייבות לענות לי במהירות."

"אינך יכול לחכות יום או יומיים? כרגע אנחנו עובדות בשביל אדם אחר."

. אויבי מחכה לי בפתח ביתי ואני חייב לקבל את תשובתכן לפני שאלך לפגוש אותו."

"כן," אמרה התופרת, "מלחמה תמיד יותר חשובה מאהבה. אחיותיי, אני חוששת שנצטרך לספק את רצונו של האיש הזה, אחרת נהיה אנחנו בסכנה."

"כדברייך, אחותי," אמרה האורגת. "הנה, לוחם, אחותי הטווה תיקח את הצמר, ואנחנו נפנה את כלי עבודתנו למענך."

כך עשו, והאיש הוציא חבילה של צמר והגיש אותה לטווה. "אחכה ליד פתח המערה עד שתסיימו," אמר האיש; "חשוך כאן מדי לטעמי."

הוא פנה ויצא מפתח המערה, ונעלם מעיניהן של האחיות. הטווה סיפקה במהרה אורך מסויים של חוט, והאורגת החלה במלאכתה. השעות חלפו, ומלבד הפסקה קצרה כדי לאכול ולשתות, עבדו האחיות ללא הרף. כאשר נטתה השמש לערוב, הופיע הלוחם שוב בפתח המערה.

"אתן חייבות לסיים את הבגד הנבואי עוד היום," הודיע בקולו הגס. "אני חושש שאויבי נעשה חסר סבלנות, אני מרגיש את זה בכל אבריי."

"הנה לך!" קראה התופרת ולקחה את הלבוש הפשוט מהשולחן שעליו עבדה. "בוא הנה ואשים אותו על גופך כדי לשמוע מהי התשובה לשאלתך."

האיש התקדם בזהירות לתוך המערה; התופרת לקחה את הבגד הגמור מהשולחן, הרימה והשליכה אותו מעל לראשו של האיש. אז קראה בקול, "היזהר מגורלך, לוחם!" באותו רגע נשמעה קריאה חנוקה, האיש נפל קדימה ופניו פגעו בשולחן. ידית ארוכה של חנית בלטה מגבו, והדם החל לזרום מהפצע.

"הספקנו לסיים את הבגד בדיוק בזמן כדי למלא את הנבואה," אמרה התופרת בקול שקט ונענעה בראשה. אחיותיה הביטו בשתיקה בלוחם, שגופו נשמט ונפל לארץ; אז מיהרו אל פתח המערה, ועוד הספיקו לעקוב בעיניהן אחרי הרוצח, שהתרחק במהירות על סוסו ושריונו מנצנץ לאור השמש השוקעת.