כס האדס- פרק 1- ליאה ומאסי

אני הלכתי ביער, דרוכה ומוכנה. אתם מבינים, כשאת בת האדס, את לא יודעת מי יכול לתקוף אותך. כי, כשאת מחפש איזה מחנה, ואת הבת של האל הכי השנוא, את לא בדיוק מישהי שאם תפגשו ברחוב, תבקשו ממנה חתימה. היער היה חשוך מאד, אבל לא חששתי. שמעתי צליל, ונדרכתי. היד שלי, על קת החרב שלי לופתת אותה, עד שמפרקי אצבעותיי הלבינו. אבל מה שיצא מהשיחים, ממש לא תאם את חשושותי. זאת היתה ילדה. בערך בת גילי. שיערה היה שחור ופרוע. ועיניה היו שחורות. הרמתי את ידי ואמרתי לה: "פני לשלום." הילדה נעצרה והביתה בי במבט חשדני. הבעת פניה התחלפה באושר. היא חייכה ואמרה: "את בת האדס?!" לרגע, חששתי. אבל אז נדרכתי, כשהחרב שלי, שלופה. "כן, מה את רוצה?" הילדה אמרה לי: "הניחי את הנשק. אני אחותך. גם אני בת האדס." הנחתי את הנשק והיא הציגה את עצמה: "שלום, שמי מאסוס, אבל בדרך כלל קוראים לי מאסי." הבטי בה, ואמרתי. "מאסוס, ביוונית, מרושעת." מאסוס פרשה את ידיה ואמרה, "אין ספק. אני אכזרית," הבטתי עליה ואמרתי: "אני ליאה." מאסוס הביטה בי בריכוז ואמרה: "ליאה, כמו ליאמנדה? יהלום, ביוונית נכון?" הנהנתי. לפתע, הבנתי שגם מאסוס חושבת כמוני. זה שאנחנו בנות האדס, לא אומר שאנחנו אכן כשמנו. מאסוס לא נראתה אכזרית כל כך, אלא אם כן אתה אויב. ואני לא בדיוק היתי יהלום, לא היתי מיוחדת. אכן אבינו הוא אל המוות והממון, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכות לסבול. "אז, מה את עושה פה?" שאלתי את מאסוס. היא הביטה בשמיי הלילה מעליה ואמרה: "אני מחפשת מחנה, כלשהו." לכן הצעתי לה להצטרף אליי. מאסוס הסכימה. היא פלטה שריקה חדה, פניי הלבינו, אולי היא תמשוך מפלצות? אבל כול מה שקרה, היה גוש שחור שקפץ עלי ב:"וווופפף" ענקי. "אהה, נבהלתי. זה רק כלב שאול." מאסוס צחקה, "כן, זה ג'ים." ג'ים, היה עצום! הוא היה יכול למלא את הדירה הקטנה שלי במיאמי! מיאמי… התגעגעתי לאמי כל כך… "טוב, מאסוס, כדאי שנלך, אני מקווה שלא נמשוך מפלצות."
והוווווו כמה שטעיתי, כשחשבתי ככה.
~המשך יבוא!~