תנו לי שם! פרק 5

הנסיעה שעברה על דניאל היתה מלאת טלטלות, ועשתה לדניאל חשק להקיא את כל תכולת בטנה על המושבים המרופדים והישנים. אך כרגיל, נותרה ארשת פניה רצינית. בזמן הנסיעה, היא נתקפה בפרץ זכרון: היא ראתה ילדה קטנה משחקת באבנים קטנות, בפתח בקתה קטנה. בחזית הבית עמדה אישה צנומה, בעלת שיער שחור ועיניים צרות, אמא שלה. היא היתה *מעלת אוב. על השביל שעלה לבקתה המבודדת, טיפס איש חיוור, לבוש גלימה שחורה בעלת ברדס. כאשר הוא הגיע לביקטה, הוא נעמד ליד אמא שלה. הם נכנסו לבקתה. הילדה רצה לדלת, אך ילד בן גילה (שהיה אחיה התאום) נפל החוצה, והדלת ננעלה. הוא שפשף את ברכיו ואמר: "תשמעי דניאל, מעולם לא ראיתי את אמא ככה." הילדה התיישבה ונאנחה. "ליאו," אמרה ותלתה בו מבט עייף, ובוגר לגילה, "למה אמא מתעלמת מאיתנו היום? ועוד ביום ההולדת שלנו…" אחיה נאנח גם הוא, ושניהם צירו בעפר למרגלות הדק הרקוב בחזית הבקתה. פתאום הדלת נפתחה והאיש יצא. אמם של הילדים נראתה נסערת, אך נשמה עמוק ואמרה בקול מתוק: "ילדים, האיש הנחמד ההוא הביא לכם מתנות." היא הושיטה לכל ילד חבילה עטופה. דניאל קיבלה צמיד, עשוי **ממתכת שחורה משונה: הוא היה מורכב מגולגלות מתכת, ובמרכזן, היתה שן לבנה ומחודדת, ועליה היה חרוט: שן של דרקון לידי, לדניאל. היא מיששה את השן, ופתאום, השן התארכה ללהב, וגולגלות הפכו לניצב של חרב יפיפה. שעליה היו אותיות שחורות מרצדות: שן הדרקון. זה היה שמה של החרב. אחיה קיבל סנדלי עור, מעופפים. שני הילדים נכנסו לבית, והותירו את ציריהם בעפר: הם ציירו דרקון לידי, מדיוק להחריד. דניאל פקחה את עיניהה, והמונית נעצרה. "הגענו חמודה." אמרו הזקנות הרקובות. דניאל ודאנקנה יצאו מהרכב. "זאת ממלכת אביך?" אמרה דאנקנה, והבוז שבקולה צמרר את דניאל. מולן השתרע שדה, ובמרכזו באר."לא." אמרה דניאל. היא רצה אל הבאר ודאנקנה אמרה בקול מלא בוז: "מה תעשי? תקפצי פנימה." דניאל חייכה ואמרה: "האמת שכן." היא קפצה פנימה, אך לא נחתה במים בקול התזה. היא נחתה במקום על שביל שהתפתל בתוך שדה של רימונים ופרחים, עשויים אבני חן ומתכות יקרות, ובקצהו טירה עשויה ברזל סטיגאי שחור. "זוהי, ממלכת אבי." אמרה דניאל מחווה בידה על הנוף.