תנו לי שם!!!!!! פרק 4

"כל הכבוד." אמרה דניאל בחיוך מרושע, אך עגום למדי. הנשכן שגילפה, כאשר דאנקנה בקעה (לפני שבועיים), נח לפניה מנופץ לחתיכות. "נו?" שאלה דאנקנה בקולה המוחי, "מתי נבקר את אבא שלך? *הלורד-של-אלה-שאינם?" דניאל בעטה בשברים, וניסתה להסתיר מדאנקנה את העצב שלה, על הנשכן נשבר. הוא היה עשוי מעץ, מגולף, ומכוסה שרף. "בקרוב" אמרה דניאל. דאנקנה, שכבר למדה לצוד מכרסמים וחיות קטנות, כרעה מאחורי נברן קטן. "אני רוצה לצאת לדרך, אם נצא עכשיו בטוח נגיע עוד יומיים!" אמרה דאנקנה בבטחון, ודרכה את עצמה לזינוק. דניאל צחקה צחוק עגום, ואמרה: "הכניסה לשאול רחוקה מכאן, אם נצא היום, נגיע עוד שבוע בערך." דאנקנה קפצה, והחטיאה. הנברן רץ משם מצייץ, ומקלל בשפתו. "מה?!" שאלה דאנקנה בכעס, "אין דרך מהירה יותר?!". דניאל התיישבה, ופתאום הניצוץ שבעינהה בער בחוזקה. "יש דרך." דניאל שרקה בחזקה, ופתאום הופיעו שני פנסים, שלאט לאט התמזגו למונית ישנה. פתאום, הסימן שעל ידה של דניאל התחיל לבעור באור אדום. הוא צרב וגירד, כמו עקיצות של פרעושים מקרח יבש. דניאל התעשתה, וחייכה לנהגת הזקנה והמכוערת. "שלום בת האדס." כאשר דאנקנה קפצה על כתפה, הנהגת העין האחת מיצמצה בהפתעה, "את… המדוברת?" דניאל הפסיקה לחייך. "המדוברת?" שאלו דניאל ודאנקנה בבת אחת. "הוא מדבר?!" נבהלה הזקנה הרקובה. "היא, מדברת." אמרה דאנקנה במתוך מחוה של הזקנה. "המדוברת?" שאלה דניאל פעם נוספת. "כלום כלום." מלמלה הנהגת. "דראכמות, יש?" דניאל זרקה שקיק בד לנהגת. ואמרה: "זה יספיק עד לאבא." היא נכנסה למונית, ודאנקנה שאלה: "מי אלה?" דניאל הרשתה לעצמה לחייך, "ברוכה הבאה, למונית של האחיות האפורות."