שרשרת הפלטינה של אפרודיטה

לאלה אפרודיטה היו אלפי מעריצים ואף סוגדים. מכל סוגי היצורים החיים; האלים, היצורים הקסומים,
וגם בני האנוש. הכול בגלל יופיה המהפנט וקולה הרך. המבט בעיניה הבורקות. יום אחד, היא קיבלה
חבילה מסתורית. היא לא ידעה מי השולח שלה, ומה יש בתוכה. כשפתחה אותה, ראתה שרשרת פלטינה דקה ואלגטנית, עם פנינים קטנות ובורקות ולבסוף תליון ועליו מראה קטנה. כשהביטה במראה, על שפתיה העדינות והיפות עלה חיוך. "השרשרת הזו בשבילי?.." מובן שידעה את התשובה.
אלפי מחזרים נלהבים שלחו לה מתנות כאלה ואחרות מדי יום. משהו בשרשרת הזו משך אותה יותר מכל. "תשלחו להפיטוס," ציוותה אפרודיטה לאחת המשרתות שלה, "להכין לי עוד אלף שרשאות כמו זו. בכל יום אלבש אחת אחרת. ובכל יום כל אחת מהן תרגיש ותהיה חדשה ונוצצת. אני אבלוט יותר
מכל האלות האחרות ואתחתן עם זאוס.." מבטה היה נעוץ בשרשרת המבריקה. היא הביטה במראה
הקטנה, בפנינים הקטנות והחלקות. שרשרת פלטינה מופלאה. שרשרת שלא ראתה מעודה.

יום למחרת, אפרודיטה השליכה את השרשרת לרצפה. "לא אזדקק לה עוד, כי יהיו לי אלף
נוספות!" היא צחקה. מה שביקשה הגיע. אלפי שרשראות נוספות. היא החזיקה אחת מהן בידה.
"זוהמה!!" קראה. "לא משתווה אפילו.. עבודה חובבנית. פשוט זוועה!!" אף אחת מהשרשראות
לא התאימה לה כלל. היא הביטה לאן שזרקה את הקודמת, אך המראה נשברה והפנינים התפזרו.
התשוקה לשרשרת הפלטינה תמיד תחקק בליבה. האדם שהכין אותה היה מסור מאוד. הוא הכין
אותה באהבה ובמסירות. כל רגע חשב על האלה המדהימה; אפרודיטה, שתקבל אותה. שרשרת
שהכינו בצורה כזאת אי אפשר להחליף באף אחת אחרת; אפילו לא מעשה ידי אלים.