שליט השמים 2

צללית12 08/11/2013 752 צפיות אין תגובות

קיארי בהתה בדודתה בהלם, "את לא רצינית…" פלטה, לגמרי לא אוהבת את הרעיון "לקחת אותו אל רָגִ’ין?? השתגעת, דודה?" דרשה, מורה לא נרתעה, "הוא לוחם אדיר, אני בטוחה שרג’ין ישמח לקבל אותו אל 'הדרקון', שמעתי שבזמן האחרון אין להם הרבה חדשים." קיארי הנידה את ראשה, "אני לא מתעסקת יותר עם רג’ין." פסקה. מורה הרימה גבה, "זה טוב, כי זה מה שסיבך אותך מלכתחילה… אבל הפעם זה משהו אחר… רק תדאגי שרָגְוּלַן ידע עליו, הוא ידע מה לעשות ואיך." קיארי שילבה את ידיה על חזה, "ושאלת אותו? הוא רוצה להיות פושע?" מורה נחרה, "מה יש לכם הצעירים עם עקרונות נעלים?? עוד לא הבנת שהמצפון או הכוונות הטובות שלך לא יאכילו אותך כשתרעבי או יחממו אותך כשתקפאי?! חצי האלף הוא דוגמא חיה לכך!" קיארי הנידה שוב את ראשה, "בסדר… אבל תזכרי, זה הרעיון שלך…" מורה חייכה, "כן. גם את תזכרי!"
עברו יותר מארבע ימים מאז היום בו נמארו התעורר בביתם של שתי הנשים המוזרות. האלף היה די מדוכא אבל השתדל שלא להראות זאת. הוא הרבה לטייל על החוף השומם, שקוע במחשבות. הוא ראה את קיארי רק בלילות כשהצטרפה לארוחות הערב, ותמיד נעצה בו מבטים מוזרים- זאת אומרת, בפעמים המעטות שבכלל התייחסה אליו. לכן כשהיא הגיעה פתאום- כאילו משומקום- וישבה לידו על קבוצת אבנים שבלטו מתוך החול הכמעט לבן, הוא הופתע כהוגן. "שמעתה פעם על ה'דרקון השחור'?" שאלה משנת הצורה לאחר רגע ארוך מאוד של שתיקה. נמארו ניסה להראות איפוק כשהנהן, כן על קבוצת שכירי החרב, הרוצחים והגנבים של הצפון הוא באמת שמע. למעשה, לא מעט מהקרבות שלו באזור הזה כללו אותם בדרך כלשהי.
קיארי קימטה את מצחה, מרגישה שזה חסר טעם ממש כמו שהיה אצלה, אבל היא הבטיחה למורה שתנסה… "היתה רוצה לשקול הצטרפות עליה-" "-לא, בשום אופן לא." פסק חצי האלף מיד, נעמד בנוקשות. קיארי נאנחה, "קפטן! אני לא שואלת כי אני רוצה אותך שם! זה כי מורה חושבת משום מה שאתה עשוי להסכים!" רטנה. נמארו תקע בה מבט נרגז, "ולהתפרנס מרצח של אנשים?! תודה, אבל לא תודה!" קיארי לא ידעה מה היא יותר, שונאת או מעריצה את האלף, הוא די מזכיר לי את עצמי… חשבה ביותר משמץ של שעשוע. היא היתה עדינה יותר כשהמשיכה, "אני היתי 'דרקון' לא מעט זמן- ארבע שנים שלמות, למעשה… רק אז היה לי מספיק שכל-או חוסר שכל- כדי לומר שאני לא רוצה עוד… היתי אחת החזקות ורג’ין לא שמח לשמוע זאת… גם אני- כמוך- בונה על זה שחושבים שאני מתה. אני מסתדרת דווקא די טוב, במיוחד בזכות זה שאף אחד מהדרקון השחור לא ידע על העובדה שאני משנת צורה." קיארי השתתקה, תוהה מה לעזאזל גרם לה לדבר עם האלף בכזאת פתיחות. נמארו לא נראה כאילו ההשתתקות הפתאומית שלה הפריעה לו, "אז למה את מציעה לי את זה, אם את בעצמך ראית עד כמה זה מרושע?" קיארי תקעה את עיניה בים השקט, "מורה היתה שמחה אם לשנינו היה מקום להיות בו… אתה מבין, היא עצמה גורשה ממקום הולדתה בגלל איזו שטות. היא נדדה כל חייה, ראתה עשרות דברים שאחרים מחפשים כל ימי קיומם והתיישבה לבסוף כאן, כשרגליה לא תמכו עוד במסעות הארוכים שלה לאורך ורוחב העולם, וסיבת הגירוש שלה נשכחה אפילו ממנה עצמה." היא הסתכלה על נמארו, "הסיוט הגדול ביות בשבילה הוא לחשוב שמישהו שיקר לה עלול לסבול כמו שהיא סבלה. לכן היא דואגת תמיד לכל יצור שהיא מוצאת… תאר לך, פעם אירחנו כאן גובלין למשך שבוע!" נמארו חייך, "זה קצת כמו אימא שלי… רק מוגזם בהרבה ." מלמל. קיארי בקושי הצליחה לכבוש חיוך. "אז… אם את לא דרקון, ממה את מתפרנסת?" שאל לבסוף. קיארי החזירה את מבטה אל הים, "אתה תהיה המום…" אמרה לו, חצי האלף הרים גבה דקיקה. קיארי חייכה, ופתאום, ממש במקום בו היתה לפני רגע, עמד פנתר שחור ענקי. "אני משעשעת ילדים. גליתי שכל עוד יש לך מה למכור, אנשים תמיד יקנו." הפנתר שינה את צורתו והפך ליגואר מהמם, "אני משנה צורה לכל החיות ממשפחת החתולים, אך בניגוד לרוב המשתנים אני לא יכולה ליצור שכפולים שלי כבת אנוש, זו איזו בעיה גנטית במשפחה… חבל, זה דווקא עוזר מאוד כשבורחים ממישהו." היא חזרה לצורתה המקורית, מביטה בהנאה בחצי האלף שהתאמץ לנשום, "הבעיה הגדולה שלי היא שאני לא יכולה להישאר בגוף חיה יותר משתים עשרה שעות, ואז אני צריכה להישאר בגוף שלי למשך יום שלם כדי שתהיה לי אפשרות להשתנות שוב." לנמארו היה חשק לומר עד כמה לא חשובה העובדה הזו, ושכוחה גדול גם כך משל כל בן אנוש רגיל, אבל הוא שתק ברגע האחרון, תוקע את עיניו בים.
קיארי הביטה באלף במעט סקרנות, "מה קרה שגרם לך להפר פקודה ולא לתקוף?" שאלה. נמארו נחר, "באמת מה?" רטן, אז הוא התעשת, מזכיר לעצמו את העובדה שהוא מדבר עם מי שהצילה את חייו וענה "חשבתי על הצוות שלי… ראיתי שהם לא רוצים למות וידעתי שגם אין סיבה ממשית שזה יקרה.. לא צפיתי שהרצון להציל את חברי יאיים לבסוף על חיי וחייהם…"
קיארי נרעדה, היא ידעה היטב למה נמארו מתכוון. פתאום רצתה לעזור לו. "היי… צא ממצב הרוח הקודר הזה… זו הזדמנות בשבילך לחיות בכל צורה שתרצה. אתה לא תהיה מוגבל לחיים נוקשים כמו בצי, תוכל לבחור בדרך משלך, לא מעט אנשים היו עושים המון כדי לקבל הזדמנות שכזו." נמארו השיב באנחה קטנה, "את לא מבינה… הצי הוא כל חיי… זה מה שאני יודע לעשות, זה כל מה שאני טוב בו." האלף היה כמעט נרגז כשהמשיך, "את לא מסוגלת להבין מה ההרגשה כשאתה נענש על דבר שכזה, דבר שהיה נכון אבל גרר תוצאות רעות. עשיתי מה שהיתי צריך לעשות כקפטן וכיצור בעל רגשות, ודווקא על זה אני נענש… אני לא רואה סיבה שלא אסגיר את עצמי וזהו, חיתי כמו חייל של הצי במשך כל חיי, למה שלא אמות כמו אחד? מה הטעם להמשיך בדרך שהיא לא שלי? מה שווים כל מעשי הגבורה אם תמיד אהיה מנודה, חי כמו גנב או רוצח מבוקש?" הוא קם והלך משם.
קיארי נשארה לבהות בגלים עוד כמעט שעה שלמה לפני ששינתה את צורתה לטיגריס ופרצה בריצה לעיר…
היא שינתה צורה לחתול אפור וזריז מאוד כשהגיעה לתוך אָיְירוֹן-לָגִיס עצמה, היא לא ממש אהבה את הגופים האחרים שלה כשהתרוצצה בעיר, הם משכו הרבה יותר מדי מבטים…
מהירות וחשאיות, חשבה לעצמה, כמו שרָגוּלָן תמיד אמר… היא פלטה אנחה. היא כבר בהחלט התגעגעה אליו, מזל שהיה אמור להגיע לביקור בקרוב, היא לא היתה בטוחה שתצליח להחזיק מעמד עוד הרבה זמן בלעדיו. הוא הבטיח שבפעם הבאה שיגיע ייקח אותה אתו וכבר די נמאס לה מאיירון- לגיס בכל מקרה… היא המשיכה לרוץ בין הרחובות המזוהמים עד שהגיע לסמטה צרה, קיארי שינתה צורה לפנתר-זו היתה הצורה היחידה שבה השתמשה להופעות מהסוג הזה, כי היתה הכי חזקה וכך יכלה להיות בטוחה במקרה של התקפה פתאומית, כי היא אהבה אותה וגם כי הילדים חיבבו את הדמות הזו.
היא יצאה מהסמטה ופסעה בשלווה אל מול הפסל הגדול בפינת הרחוב, בשיניה אחזה כובע מרופט ששימש למטבעות שתרוויח. היא כמעט חייכה, טוב…היו דברים שלהם היא כן תתגעגע באיירון-לגיס…

=^.^=


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך