שליט השמים 1

צללית12 08/11/2013 785 צפיות אין תגובות

פרק 1
נמארו התעורר באחת כשמשהו במצחו התחיל לעקצץ ולשרוף. הוא לא פקח עדיין את עיניו, אבל חוש הריח שלו אמר לו שהוא נמצא קרוב לים. עורפו כאב, ידו הימנית היתה נפוחה כהוגן וצלעותיו בערו כאילו משהו מעך אותו. נמארו לא הרגיש כל כך נורא מאז שנפל מגבו של גריפין כשהיה בן פחות מעשרים…
לקח לו כמה זמן להבין שמה שכל כך מציק לו במצח, היה העובדה שמישהו לחץ מגבת רטובה למה שנמארו החליט שהיה חתך מכאיב במיוחד… הוא גנח והחליט שלפתוח את העיניים זה רעיון טוב. חצי האלף היה מופתע לגלות שהוא נמצא בתוך בית קטן עשוי עץ בהיר וזהוב. הבית היה צפוף ועמוס בכל מיני חפצים, החל בקדרות בישול מפוחמות וכלה בשני פוחלצים של ראשי אורקים פוזלים שבהו בו במבט אטום- מטמטום (שלמען האמת הזכיר מאוד את הבעותיהם האמתיות) ממעל דלת החדר שבו היה. עם זאת, החדר לא שידר חוסר- נעימות בגלל העומס, נראה שכל החפצים בו פשוט נהנו להיות במקום המסוים שבו הניחו אותם. נמארו היה המום, במיוחד לאור זה שלא הצליח לזכור איך בדיוק הגיע למיטה הנמוכה והעקומה למדי (אך הנעימה ללא ספק) שבה נמצא. הוא כמעט נאנח, אני צריך להימנע לגמרי משתיית שיכר גמדים. חשב לעצמו…
"הו! התעוררתָ סוף סוף!" נשמע קול עליז מאיפשהו מימינו. חצי האלף העז להזיז את ראשו לכיוון הקול, אז הוא קלט שהדבר אותו חשב בטעות לערימת בדים מוזרה מאוד, היא בעצם בת אנוש בעלת שיער שחור מתולתל שכבר התחיל להאפיר ועיניים כחולות כים שלבשה שמלה ענקית כאוהל, עשויה מהבד שנמארו חשב שיכל לזכות בתחרות 'הבד בעל כל סוגי האפור'- אם מישהו היה מספיק משועמם כדי לארגן תחרות כזו… האישה חייכה אליו חיוך רחב, "אז… שרדת! לא ממש תיארתי שתצליח, זה לא נפלא?!" הנמרצות שלה היתה יותר ממה שמוחו המטושטש היה יכול להכיל כרגע… לאחר רגע הוא הצליח לפלוט, "אני… אני מניח שהצלת את חיי… ובכן…אז תודה…" האישה פלטה צחקוק קטן, "בערך… אבל מי שרצה להרים אותך מהחול והצילה אותך ממכת שמש, זו היא!" נמארו עקב אחרי מבטה של האישה (פוסל את האפשרות שדיברה על הקומקום המפוחם שעל השולחן העתיק…) והבחין לראשונה שהיה עוד מישהו בחדר… אישה אנושית כבת עשרים ישבה על כיסא מיושן בפינת החדר. שיערה השחור והחלק הגיע בערך לאמצע גבה, עורה היה שזוף לא פחות משל נמארו עצמו. עיניה היו בגוון חום זהוב. לפי מבנה גופה, האלף ניחש היא לא ממש התקשתה לסחוב אותו לתוך הבית. למרות זאת היא נראתה קלילה כמעט כאלפית, כתפיה- שהיו רחבות מדיי כשל כל בני האנוש- לא ממש תמכו בהשוואה הזו…
"הממ… תודה לך…" פלט לבסוף, ממהר להסית את מבטו מהעיניים החודרות שנעצה בו. היא השיבה במין נחירת לגלוג וקמה בגמישות מפתיעה עוד יותר. האישה פסעה אל פתח החדר ונעלמה מאחורי דלת העץ.
נמארו לא יכול היה שלא לשים לב ליציבות הכמעט זוועתית ולהליכת החתול הדוממת שלה. הוא הביט באשה המבוגרת יותר, שגלגלה את עיניה הכחולות, "אל תתייחס לקִיאָרִי, היא לא ממש יודעת איך להתנהג," נמארו הצליח לשמוע אנחת כעס ששעשעה אותו מהחדר השכן. הזקנה עיקמה את פניה והצמידה למצחו מגבת רטובה אחרת, "נו! למה עוד אפשר לצפות ממשנת צורה בת בסך הכל מאה ושבע עשרה?!" האלף כמעט התעלף שוב… משנת צורה! מה הלאה?? גובלינים שנושאים זרי פרחים ואורקים שלא יברחו כשיגלו שהם מפסידים?? הזקינה כנראה לא ראתה את ההתקשחות שלו והמשיכה להתרוצץ סביבו, דוחסת עלים מיובשים לתוך הקומקום ומקשקשת משהו לא מובן על גללי עטלפים שעשוים להגיב בהתפוצצות אלימה ביותר במצבים מסוימים בעקבות קרבה יתרה לאש… נמארו הביט בה בהלם מסוים, אז הוא החליט שכך היא כנראה תמיד מתנהגת והתכרבל במיטה, מחליט שהגיע הרגע לחשוב מה היה יכול להביא אותו אל בית על חוף שהיה יכול להיות-כידוע לו- בכל מקום ברחבי רָגְמוֹאַר כולה!
לקח לו יותר מחמש דקות כדי להיזכר בהכל… הוא זינק ממקומו בבעתה, "הספינה!… סיין, והצוות… מה לכל הרוחות אני עושה פה?!" הזקינה פנתה להביט בו, "הו… תהיתי מתי זה יגיע…" מלמלה, "ואתה לא זז מפה עד שאני אקבע שהחתך ההוא לא יסכן אותך!" הוסיפה, היא גררה כיסא והתיישבה לצדו, מניחה את ידה הקרירה על לחיו, "היתה מחוסר הכרה בערך יום וחצי, בזמן הזה שלחתי את קיארי אל העיר, כדי לגלות מאיזו ספינה נפלתה, כי תיארתי שלא הגעתה הנה משומקום… או שאולי כן?" נמארו כמעט חייך, "לא… באמת הגעתי עם ספינה." האישה חייכה בסיפוק, "נו, רואה? עוד נשאר למוֹרָה הזקינה שכל בראש!" היא מיהרה אל הקומקום- שפצח בשריקות איומות ממש, "הממ… מורה?… מה בדיוק קיארי גילתה?" שאל, כשהבין שהיא כנראה שכחה את נושא השיחה המקורי. היא מזגה תה ירקרק לתוך שתי כוסות ודחפה אחת מהן לידו, רק אחרי שחזרה לשבת, ענתה, "היו דיווחים על כך שהעיר ששירון נפלה בידי האורקים, פלוגות הרגלים של האלפים ממש נטבחו, והעזרה שהיתה אמורה להגיע מהים נתקלה בהתנגדות שעליה לא דווח דבר. רק ספינה אחת הצליחה לצאת מזה כשהיא וצוותה קיימים, 'לבנת המפרש' קוראים לה, וגם היא יצאה מזה רק בזכות זה שספינה אחרת- 'רוח הים'- הצליחה להזהיר אותה לפני שהתפוצצה לחתיכות בגודל של עצי הסקה… בכלל, יש חתיכת 'תררם' סביב כל הסיפור כי…" היא השתתקה כשראתה את הבעתו של נמארו למשמע גורלה של הספינה עליה פיקד במשך כחמש שנים. "מה… שמעת משהו על אנשיי הצוות של 'רוח הים'?" פלט, מתיישב ומתעלם לחלוטין מראשו הפועם בכאב. מורה השפילה את עיניה אל הספל שלה, אז- בקול מלא צער- סיפרה לו את מה שידעה, "קיארי אמרה שרק אנשי צוות בודדים הצליחו להיחלץ מהאש ואז גם לא לטבוע ולמות מחציהם של האורקים. הקטע הוא, שלרוח הים היה מפקד בעל שכל, זה הדבר היחידי שהציל את מעט השורדים… בנוסף, רוח הים זכתה בכזה מין סיפור סביבה, כי המפקדת אאורן דרשה להעמיד את כל אנשי הצוות של הספינה לדין על אי- ציות לפקודה ודין מוות על ראשו של הקפטן- אם הוא שרד… הטיפשה חושבת שהנסיגה- שהובילה לכך שמעט מהצוות שרד- היא הדבר שחיסל את התוכנית כולה והביא למותם של פלוגות הרגלים!"
נמארו ממש לא היה מוכן לזה… "מוות?…" פלט. הוא לא היה מופתע מחומרת העונש, מה שהפתיע אותו היה העובדה שאאורן גזרה מוות עוד לפני ששמעה את טענותיו, דבר שכזה קרה רק לעיתים מאוד נדירות. מורה הנהנה, "גם אותי ואת קיארי זה הפתיע!" היא השתתקה פתאום ואז פסקה בשקט, "זה אתה, נכון?… קפטן פולר…" חצי האלף לא היה במצב רוח לשקר וגם לא ראה בכך צורך. הוא הנהן באומללות מסוימת, לא מאושר במיוחד מהמצב… מורה המשיכה לנעוץ מבטים בחצי האלף במשך כמה זמן ואז גיחכה, "די פתאומי, לא?" שאלה. האלף נראה מדוכא מאוד, מורה הרגישה צער על הקפטן הצעיר שהעתיד ניבא לו גורל מזהיר בצי המלכותי ועכשיו יצטרך לחיות בצללים כדי שלא יתפס וייהרג. "הי, החיים מחוץ לצי לא כל כך רעים." היא נעצרה כשרעיון מבריק קפץ למוחה, "אתה טוב בשימוש בחרבך, אני מניחה… אז יכול להיות שקיארי תוכל לסדר לך איזה משהו… אבל אין לך למה לצפות לפני שתרפא לחלוטין, אז תשכב חזרה ותשתה את התה שלך לפני שיתקרר לגמרי."


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך