קרב קיומי – פרק 7

"אז אני אשן על הרצפה" אמרה תאליה.
"לא" אמר לוק "אני אשן על הרצפה, לך ולאנבת' מגיע לישון על המיטות".
"אני אשן, אני הכי צעירה" אמרתי "אני רגילה לישון על הרצפה".
"לא" התעקש לוק. הוא הסיט קווצת שיער בלונדיני מעל האוזן החצי מחודדת שלו.
האף שלו היה גם הוא מחודד והיו לו פנים של ילד מפריען שעושה מתיחות ומפריע למורים בכיתה. הילד הבעייתי.
תאליה לעומת זאת הייתה רבת עוצמה במונחים של תפיסת תשומת לב ורושם. היא הייתה פראית, ראו לה את זה בעיניים.
"אז בן של איזה אל אתה?" שאלתי את לוק.
"הרמס" הוא ענה במרירות.
"ואת?" שאלתי את תאליה.
"זאוס" היא אמרה.
"ואני?" שאלתי.
"אני מניח שאתנה, אלת החכמה, אבל אני לא בטוח" אמר לוק.
הבטתי בלוק.
"אתה נשמע מריר מאוד" ציינתי בפניו.
"טוב, האמת שזה בגלל שאת אבא שלי מעולם לא פגשתי, הוא מעולם לא ענה לתפילות שלי" אמר לוק.
"אבל, הוא אל" אמרתי "אתה לא יכול לצפות שהוא כל הזמן רק ידבר איתך".
"אבל בכל זאת, משהו" אמר לוק.
תאליה פתחה את ארגז העץ וחשפה שם חצים וכמה שקיות וואקום עם מאפה ריבועי.
היא שלפה שקית ופתחה אותה.
"קחי קצת" היא אמרה לי והגישה לי ריבוע מאפה.
"מה זה?" שאלתי בחשדנות.
"אמברוסיה" היא אמרה "שקצת ישפר לך את ההרגשה. תנסי".
היא נתנה לי לטעום.
היה לזה טעם של עוגייה, אבל לא סתם עוגייה, עוגיית בוטנים וחמאה עשירה, כמו שאהבתי מאוד בימי ההולדת שלי.
הרגשתי תחושת חמימות בכל הגוף שלי.
תחושה נהדרת ומשחררת ומקלה.
"מה זה היה?" שאלתי.
"מזון האלים, זה מרפא פציעות של חצי אלים, אבל כמות גדולה מידי שורפת אותך" הסבירה תאליה.
"אז מה התוכנית שלנו?" שאלתי.
"זאת שאלה יפה" אמר לוק "נדבר עליה אחרי שנישן".
"בסדר" אמרתי ונשכבתי על הרצפה "אני עייפה".