קרב קיומי – פרק 6

אחזתי בקת הפגיון החדש שלי. הוא היה מאוזן ביד שלי והוא הרגיש קל יחסית לחומר שממנו הוא עשוי.
"רק הלוחמים הזריזים והאמיצים ביותר משתמשים בסכינים". יכולתי להבין למה גם. הסכין היה קצר, והיה לי ברור שאם אני ארצה לתקוף ולפגוע וגם להרוג, אני צריכה להתקרב מאוד ולהיות בטווח סכנה.
"לסכין אין טווח או עוצמה כמו לחרב, אבל קל להסתיר אותו והוא יכול לחדור את נקודות התורפה בשריון של האויב" הסביר לי לוק.
כן, את כל זה ידעתי. לא היה לי באמת צורך שהוא יסביר.
"רק לוחם חכם מסוגל להשתמש בסכין כמו שצריך. אבל יש לי הרגשה שאת די חכמה".
הבטתי בו בחיוך. סופסוף משהו נותן לי מחמאה שמספקת אותי.
"זה נכון" אמרתי לו. אויש, כמה טיפשה נשמעתי אז.
תאליה חייכה.
"כדאי שנזוז, אנבת'. יש לנו מקום בטוח ליד נהר ג'יימס. נסדר לך קצת בגדים ומשהו לאכול" אמרה לי תאליה.
"אתם – אתם לא הולכים להחזיר אותי למשפחה שלי?" שאלתי בחשש "אתם מבטיחים?".
לוק הניח יד על הכתף שלי. היד חיממה את הכתף שלי בקור הצונן של הבוקר.
"את חלק מהמשפחה שלנו עכשיו, ואני מבטיח שלעולם לא אעשה משהו שיפגע בך. אני לא אאכזב אותך כמו שהמשפחות שלנו אכזבו אותנו. עשינו עסק?".
לא הייתי צריכה לשקול את זה כל כך. למען האמת, לפי דעתי זאת ההחלטה שהחלטתי הכי מהר. לרוב אני נוהגת לשקול כל החלטה שלי. נתתי לאינסטינקטים שלי לפעול במקומי.
"עשינו עסק" עניתי בשמחה.
"בואו" אמרה תאליה "אסור לנו להישאר באותו מקום יותר מידי זמן".
לוק ותאליה סימנו לי והתחילו לרוץ לאורך הרחובות של ווירג'יניה בזמן שאני מדדה אחריהם עם פיג'מת הפלנל שלי בזמן שאני אוחזת בסכין כאילו הוא הדבר הכי יקר בחיי. את הפטיש זנחתי מאחור. בסמטה. תזכורת.
רצתי במהירות אחריהם והם לא האטו. היה לי קשה אבל הנחתי שבגלל שאני חצוייה אני צריכה להתאמן.
רצתי אחריהם במהירות עד שלבסוף הם עצרו על גדות נהר ג'יימס.
"איפה המחנה?" שאלתי.
"כאן" אמרה לי תאליה "תהיי בשקט".
לוק נכנס ראשון בכך שהסיט כמה ענפים ממקומם וחשף מערה.
הוא נדחס פנימה. תאליה סימנה לי להיכנס אחריו.
חשבתי שכל מה שזה יהיה יהיה רק חור לא נוח, אבל התפלאתי שנחתי על כפות הרגליים שלי במערה שהיא חדר לא פחות טוב מחדרים במוטלים.
היו בו שתי מיטות גדולות. עששית שדולקת. היה שם ארגז מעץ. תהיתי איף הם דחפו את הכל פנימה, או מאיפה השיגו את המיטות.
רציתי לשאול אותם הכל. אהבתי מאז ומתמיד אדריכלות, ומבנה מהסוג הזה היווה בעייני מיסתורין.
"מוצא חן בעייניך?" שאל לוק.
עיניו הכחולות נצצו כמו קרח. מוזר. אפילו שהן קרח, היה נדמה לי שאני מרגישה חמימות עזב בעיניים שלו.
הוא חייך אלי חיוך נעים וידעתי שהכל יהיה טוב.