קרב קיומי – פרק 3

"למה אתם מסתכלים עלי?" שאלתי ברוגז.
הם המשיכו לנעוץ בי מבט.
"אנבת'.." התחיל אבא שלי.
"לא!" כעסתי עליו "שלא תתחיל אפילו, מאז ומתמיד הייתי מעמסה עליך. בת שלא רצית. אם אתה לא רוצה אותי אז פשוט תגיד לי, אני אלך מהבית, לא אכפת לי".
"אבל, אבנת'" אמר אבא בקול שבור, כמו הקיר של הבית הישן שלי.
"לא" אמרתי "אתה לא אוהב אותי, בגלל זה לא סיפרת לי על אמא, אני בטוחה בזה". דמעות עמדו בעיניים. באותו רגע ידעתי שאבא נשבר, אבל אז לא היה אכפת לי. עכשיו, כשאני חושבת על זה, אני כל כך מצטערת על כל מילה שרק אמרתי לו.
ברחתי לחדר שלי ובכיתי.
אבא נכנס לחדר שלי.
"אנבת', תקשיבי, יש סיבה למה לא סיפרתי לך על אמא שלך" הוא אמר לי וליטף לי את השיער.
"לך מכאן" סיננתי כאשר הראש שלי היה טבוע בכרית.
"אבל" הוא אמר "אני אוהב אותך".
"ואני לא אוהבת אותך" אמרתי לו בתקיפות "ואני לא אוהב אותך".
לא שמעתי שום קול מנגד שמתווכח. הרמתי מבט וראיתי שאבא שלי כבר איננו בחדר.
לא סבלתי יותר את זה, שכל פעם שקצת בובי או מתיו התלוננו או בכו האשימו אותי. שכל פעם שמשהו היה לא בסדר כעסו עלי.
אמא ואבא שלי שניהם היו רעים אלי. אמי החורגת הייתה נוראית. היא כעסה עלי, הרחיקה אותי מהילדים שלה. היא התנהגה אלי כאילו אני מחלה נוראית, ושאני לא אעז להדביק את הילדים שלה.
זאת הייתה פעם אחת יותר מידי.
הגריפין לא היה הדבר הראשון, אבל הוא היה הדבר המבעית ביותר.
העברתי קווצת שיער מעל האוזן שלי, כמו שאני נוהגת לעשות כשאני לחוצה או מתכוונת לקבל החלטה חשובה.
אני לעולם לא אשכח את הגבר ההוא שהחליט לתקוף אותי בפארק, או את הבחור ההוא עם העין האחת שעמד להרוג את בובי.
הם הסתכלו עלי כאילו אני אחראית להגעה שלהם. הגיעו מים עד נפש. הקש ששבר את גב הגמל.
לא היו לי דברים שרציתי לקחת איתי כשאעזוב את הבית. רק פטיש. פטיש יחיד שבזמנו היה לי כבד בידיים.
לקחתי איתי את הפטיש, וכשאבא לא ראה פשוט ברחתי מהבית בלי להשאיר מאחורי שום דבר.