קרב קיומי – פרק 17

Estonian 12/01/2012 650 צפיות 2 תגובות

לוק מצא לי מעיל צבאי שהיה גדול עלי בכמה מידות, אבל לא היה אכפת לי. הגשם הלם בנו בזמן שרצנו, או יותר נכון, אני ולוק רצנו בזמן שתאליה ניסתה לרוץ תוך כדי משיכת הרגל הפצועה שלה שנפגעה מהכימרה.
"זה לא רחוק" הבטיח לוק. אני החלקתי על שלולית אבל לוק תפס את היד והרים אותי במהירות, בכוח לא טבעי.
רצנו לאורך רכס ההר עד שלוק האט. אני ראיתי מולי בית לבן בן שתי קומות.
הוא היה על צוק שמתחתיו הכביש המהיר, אך עדיין הייתה התחושה של שום מקום. מרבדי דשא ענקיים עמדו שם. עץ תפוח נישא אל השמיים ומתחתיו נדנדה מחלידה.
על סף הדלת ישבו בובות של חיות קטנות. היו בעלי חיים כמו אריות וחזירים וגם מפלצות כגון הידרות, מינוטאור, לטאה כמו זו שתקפה אותנו ודרקון.
לו הרים במהירות את הלטאה והכניס אותה לכיס. הוא לא רצה שנשים לב ככל הנראה. נזכרתי ששם היצור הינו סלמנדרה.
"בסדר" אמר לוק מתנשף "אני אתגנב פנימה וקח קצת אוכל ותרופות. חכו לי כאן".
"לוק, אתה בטוח?" שאלה תאליה "נשבעת שאף פעם לא תחזור לכאן. אם היא תתפוס אותך -".
"אין לנו ברירה" הוא השיב בנהמה. את הקול הזה של לוק עדיין לא שמעתי. קול שבור. קול חסר תקווה. הקול הזה הדאיג אותי יותר מכל פגע שלוק היה יכול לחטוף.
"תאמיני לי, אם זה לא היה מקרה חירום".
"אמא שלך באמת נוראית?" שאלתי "אנחנו יכולות לפגוש אותה?".
"לא!" ענה לוק ברוגז.
נרתעתי קצת מרוב כעס שהוא הפגין. הייתי בטוחה שלוק הוא טיפוס זורם, חסר דאגות ולא כועס. כנראה שאמא שלו היא נקודה מאוד רגישה אצלו.
"אני – אני מצטער" אמר לוק "פשוט חכי לי כאן. אני מבטיח שהכל יהיה בסדר. שום דבר לא יפגע בך. אני אחזור -".
הבזק אור זהוב האיר את היער. שלושתינו נרתענו וקול גבר רעם מבין העצים.
"אסור היה לך לחזור הביתה".
נעצתי מבט בלוק. לוק היה המום. לא היה נראה שהוא מזהה את הקול שדיבר, אבל הייתה לו משמעות.
קול גברי עמוק.
האור יצר מעגלים באוויר ואז נעלם. לאחר כמה זמן לוק ההמום שינה את הבעת פניו לכעס ונכנס לבית.
"בואו" הוא אמר במרירות וסימן לי ולתאליה להיכנס אחריו, ואנחנו עמדנו לפגוש את אמא של לוק, ואולי להבין מה גרם לו לברוח מכאן.


תגובות (2)

תמשייייייייייייייך זה מדהיייייייייים

13/01/2012 00:08

אור לא שלחת לי את זה.,. אני דורשת את ההמשך בסקייפ!!!!!!!

13/01/2012 02:00
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך