קרב קיומי – פרק 1

אני חושבת שאפשר לתאר את החיים שלי בצבעים בתקופות.
קודם כל, לבן זה הזמן עם אבא שלי, לפני שבכלל ידעתי הכל. נקי. שקט. לא תהיתי מי היא האמא האמיתית שלי, אבל ידעתי שהאמא החדשה שלי היא פשוט המחליפה.
אחר כך, שחור עם נקודות צהובות קטנות. הגעתי לגיל 7. שמעתי על זה. הבנתי. ההורים שלי התנהגו כאילו הם לא רצו אותי, אבל הייתה לי תקווה. ברחתי.
פגשתי זוג אנשים נהדרים. בהתחלה היה לי קשה להאמין, אבל אז, זה פשוט זרם. רצנו סביב ארצות הברית, נלחמים במפלצות. לבסוף הגעתי למחנה. משם פגשתי אבא חדש משלי. המצב הפך לצהוב. אולי כתום. אני לא בטוחה איזה צבע מייצג שמחה ואושר בצורה הטובה ביותר.
ואז פגשתי את פרסי. טוב נו. אני מודה. מאז הכל וורוד, אפילו שאני מתעבת את הצבע הזה.
בכל מקרה, אולי עדיף שאתאר לכם את היום שבו הכל התחיל. הגילוי.
"אבא" אמרתי לו.
"כן, אנבת'" אמר אבי. לאבי יש שיער בלונדיני, כמו שלי, עם עיניים חומות סקרניות. הייתה לו חיבה עזה למטוסים ולמלחמת העולם השנייה.
אבא שלי היה בן אדם טוב, אבל קשה. עקשן. כמוני.
"אני לא אוהבת את הבית ספר שלי" אמרתי.
"למה?" שאל אבי, עם קול שבור במקצת.
"הם איטיים" אמרתי.
הוא חייך חיוך קטן.
"אז מה?" שאל.
"אני משתעממת" אמרתי.
"אז למה שלא תתרגלי את הכתיבה, תנסי לכתוב אותיות, תנסי לקרוא" הציע אבי.
גלגלתי עיניים. למה הוא מצפה? יש לי דיסלקציה, אני לא שולטת בזה, ועל פי מה ששמעתי, דיסלקציה לא עוברת. למעשה, היא לא עוברת לעולם. אני אתקע מחוסרת יכולת קריאה למשך כל החיים שלי.
הבטתי דרך החלון אל עבר שלג של דצמבר.
היה חמים בבית.
"פרדריק" קראה קולה של אמי החורגת. היא הייתה גבוהה מהממוצע עם שיער שחור ופסים אדומים בשיער עם מראה אסייתי.
את אמי החורגת לא כל כך אהבתי.
"כן?" שאל אבי.
"מה יש כאן בחוץ?" היא שאלה "ממתי יש לנו עץ ענק בחצר?".
מאז ומתמיד אהבתי תעלומות, ועניין אותי לראות את העץ הענקי שצמח לפתע. אני סקרנית מאוד, וזאת אחת משלושת המכשלות שלי. את האחרות אתם תגלו בעתיד.
הסתכלתי דרך החלון. זה לא היה נראה כמו עץ. למען האמת זה נראה כמו משהו מבעית מאוד. הרבה יותר ממיסתרון שמאחורי עץ שלפתע מופיע.