קרב קיומי – פרקים 4 + 5

וכך מצאתי את עצמי, בין שתי סמטאות. גרה בתוך קופסא עם ריח מעופש של העיר.
כל מכונית שעברה עשתה רעש אחר עם ריח מזעזע ולפעמים היא גם השפריצה עלי מים או גרוע יותר. דלק.
הצד האפל של העיר. תרתי משמע. המקום של הפרחחים, חסרי הבינה. אלו שכשלו בחיים.
לבשתי את פיג'מת הפלנל שאיתה עזבתי את הבית. פיג'מה כחולה. הפטיש שלי השלים לכמות החפצים שהיו לי. מים שתיתי מגשם וטל. האוכל שלי היה מה שנזרק ברחוב.
הרגתי בעזרת פטיש מפלצות שנהגו לבוא אלי. פעם אחת זאת הייתה מעין מכשפה שהגיעה לעשות לי משהו, פעם אחרת איזה חתול קטלני בגודל של מטר וחצי.
באותו היום ביליתי כמה שעות בניסיון לקרוא מה כתוב בשלט עד שבסוף קראתי "ריצ'מונד תעשיות פלדה" ואז ראיתי את הצללים בקיר שנגדי.
הבטתי בצללים ואז שמעתי לחשוש של נקבה.
"אתה בטוח?" שאל הקול.
"יש כאן משהו. אני מרגיש בזה" אמר קול שני. קול גברי.
הרמתי את הפטיש שלי והוא השמיע צליל. פחדתי, כי ידעתי שהם יודעים עלי. זהו. איבדתי את מומנט ההפתעה, וידעתי שאפקט ההפתעה הוא החשובה ביותר.
התחבאתי מאחורי יריעת הפח מוכנה לתקוף את מי שמולי בפראות.
כאשר לפתע נפתחה היריעה קפצתי במהירות עם הפטיש וזינקתי אל עבר נער כחול עיניים מופתע עם סכין ארד, לבוש חולצה משופשפת כך שלא יכולתי לנחש מה היה הצבע הראשוני שלה. הוא היה כחוש והשיער שלו, בלונדיני כמו שלי, היה מלוכלך. הוא נעל נעליים לבנות בלויות מלאות בוץ ומכנסי ג'ינס קרועים עם קרעים שדמו באופן מטריד לתפרים.
"תירגעי!, תירגעי!" הוא אמר לי.
הוא ברח מהר. למזלו, אחרת הוא היה נשאר חסר הכרה ממכת הפטיש שתיכננתי בשבילו.
הוא תפס לי במרפק היד והפטיש נפל בקול צלצול על מכסה פח שקרקש ויצר צליל גונג כמו בתחרויות היאבקות.
בעטתי ונלחמתי בנער הזה. לידו עמדה נערה צעירה יותר עם שיער שחור ארוך, מנומשת, עם איפור כבד. מעיל שחור מלא סיכות וג'ינס כחול כהה מאוד עם יותר חלקים קרועים מאשר בד. היא החזיקה מגן בצבע ברונזה שעליו דמות של אישה עם נחשים במקום שיער.
"מפלצות!" צעקתי "תלכו מפה!".
הנער הבלונדיני נאבק בשביל להחזיק בי.
"זה בסדר!" הוא ניסה להרגיע אותי, מה שלא היה יכול לקרות לעולם לאור העובדה שהוא מחזיק אותי חזק בזרוע. "תאליה, תורידי את המגן שלך.את מפחידה אותה".
הנער לא דייק. לא פחדתי מהמגן או מהגברת שככל הנראה לעולם לא הולכת לסלון יופי, או שאולי היא נולדה לשטן. אם היא אכן הבת של השטן, כנראה שהיא דודה שלי. בכל מקרה, מה שהפחיד אותי היה המבט הרעב בעיניים של תאליה ושל הנער השני. שניהם היו כחושים מאוד מה שרימז על כך שאם הם מפלצות, הם לא יהססו לקרוע אותי.
תאליה נקשה על המגן והוא התכווץ עד שהפך לצמיד.
"היי, זה בסדר" היא אמרה "אנחנו לא רוצים לפגוע בך. אני תאליה וזה לוק".
"מפלצות!" קראתי.
"לא" אמר לוק שניסה להרגיע אותי "אבל אנחנו יודעים על מפלצות. אנחנו נלחמים בהם".
לאט לאט חדלתי מלבעוט בהם ומה שעשיתי היה לסקור את שני בני הנוער בעיניים חשדניות.
"אתם כמוני?" שאלתי.
הם החליפו מבטים במהירות.
"כן" אמר לוק "טוב… האמת שקשה להסביר בדיוק, אבל גם אנחנו נלחמים במפלצות. איפה המשפחה שלך?".
"המשפחה שלי שונאת אותי" אמרתי בכנות "הם לא רוצים אותי. אז ברחתי מהבית".
תאליה ולוק החליפו מבטים. הבנתי באותו הרגע ששניהם מזדהים איתי.
"איך קוראים לך, ילדה?" שאלה אותי תאליה.
היססתי אם לענות לה, אבל החלטתי שאם הם מפלצות, לפחות הם יידעו את השם שלי כאשר יתפוגגו לאפר צהוב.
"אנבת'" עניתי.
לוק חייך. "יופי של שם. תשמעי, אנבת', את חתיכת ילדה פראית. אנחנו ממש יכולים להיעזר בלוחמת כמוך".
הופתעתי. לא מזה שהם רוצים להשתמש בי, אלא בגלל שהם קראו לי פראית. לא ידעתי אם זאת מחמאה או לא.
"באמת?" שאלתי.
"כן, בטח" אמר לוק תוך כדי סיבוב הסכין שלו. הוא הגיש אלי את הסכין שלו. "את רוצה נשק אמיתי לקטילת מפלצות? זה עשוי מארד שמיימי. יעיל הרבה יותר מהפטיש".
לא ידעתי אם לקחת או לא. החלטה שתשנה לי את החיים. לעד.