קרבות אלמוות: פרק 4

אאוס

הבוקר מגיע. אני תמיד מתעוררת לפני הזריחה.
אצבעותיי נצבעות בצבע ורוד-ארגמני וקרני אור יוצאות מהם, השמש עולה במזרח.
מכאן, על הר קטן, אני יכולה לראות את כל הבתים באולימפוס נצבעים באור כתמתם-צהבהב בזמן שהרוח הקרירה של הבוקר נושבת עלי.
הכל דומם. נשאר לנו עוד יומיים עד שהמבחן הראשוני יערך.
אני צועדת בשביל חזרה לביתן שבו אנו ישנים, ביתן קטן ששכרנו ללון בו בזמן שהתחרויות מתקיימות.
ביתי נמצא בניו-יורק, שם אני מתגוררת עם אבי.
כשאני מגיע לביתן אני מגלה שאול כבר ער ולבוש.
"בוקר טוב" הוא אמר בקול עייף.
"בוקר טוב גם לך, אני מופתעת לגלות שאתה ער בשעה מוקדמת כל-כך."
"כן, אבל אני לא מצליח לקום כל-כך מוקדם כמוך."
כבתה של אלת השחר אני קמה כל יום לפני הזריחה, די מוקדם.
"טוב קדימה צריך להתאמן לקראת מחר" אמרתי בזמן שאני מוציאה את חרבי מתחת למיטה.
"רק קמנו, כלומר קמתי…" אמר, "לפני הכל, רוצה לאכול משהו?"
"לא תודה, כבר אכלתי."
"טוב אז אצטרך לאכול לבד."
יצאתי בחזרה החוצה, השמש כבר נחשפה כולה והשמיים הוורודים נצבעו בכחול בהיר.
לא היה סימן לעננים בשמיים.
"קדימה, תסיים לאכול מהר יותר."
"אני כבר מסיים."
"תפגוש אותי במדשאה שממול" צעקתי בעודי מתרחקת מהביתן.
הוצאתי את חרבי מהנדן.
הלהב הכסופה נצצה האור השמש, בעודי מניפה אותה ומנחיתה אותה לתנועה דיקור.
"את לא יכולה להתאמן בחרב בלי יריב!" צעק אול בעודו רץ לכיווני.
"רק אל תהרוג את עצמך" אמרתי כשצפיתי בו מתנשף.
"מצחיק מאוד."
"קדימה צריך להתאמן הזמן אוזל."
הוא שלף את חרבו במהירות רבה. אולי הוא לא האצן הכי טוב, הבל הוא בהחלט שולט טוב בחרב.
הוא הנחית מכה לשמאלי ואני חסמתי אותו.
"יפה" אמר בחיוך ערמומי.
הוא הדף אותי לאחור במהירות והנחית עוד מכה לימיני, והפעם המכה פגעה בי.
"אבל לא מספיק טוב כדי לנצח אותי" אבל בחיוך ניצחון.
הנפתי את חרבי לשמאלו ופגעתי לו בצלעות "לעולם אל תסיח את דעתך מהקרב" אמרתי אני הפעם בחיוך ניצחון.
הושטתי אני ידי קדימה, אור ארגמני של הזריחה זרח באצבעותיי.
קרני האור שבקעו מאצבעותיי התקדמו לעבר אול במהירות החטיאו והשאירו את האדמה שפגעו בה חרוכה.
"רמאית" קרא אליי.
"יש לך מזל שהצלחת להתחמק מהמכה, אחרת הייתה נשארת לך כוויה רצינית."
"מה את אומרת?" אמר בציניות בעודו מסתכל על האדמה השרופה שלצידו.
חייכתי קלות "בתחרות הכוח שלי לא יחשב רמאות, אז כדאי לי להתאמן גם עליו."
פתאום הרגשתי שהלב שלי פועם חזק. הסתכלתי על אול, והרגשתי פרפרים בבטן.
"אל תשתמש בכוחות שלך עליי!" צעקתי לו והחזקתי בבטני.
"חשבתי שמותר להשתמש בתחרות בכוחות שלנו ושכדאי להתאמן עליהם" אמר בניסיון לחקות את קולי.
"אני לא נשמעת ככה" אמרתי בכעס "ואולי תפסיק את זה!"
הפרפרים פסקו.
"כן נכון. סליחה" אמר בקול רציני יותר.
הכוחות שקיבל לוקחים ממנו הרבה כוח, ולכן עכשיו היה מותש יותר.
"תנוח."
הוא נשכב על הדשא. מעולם הוא לא השתמש בכוח שלו עלי.
"טוב כנראה שתצטרך להתאמן על הכוח שלך הרבה אם תרצה להשתמש בו, כי לפי המצב שלך אתה לא תוכל להחזיק דקה בזירה."
זה נכון. הוא השתמש בו רק לעתים רחוקות מאוד, ולכן הוא מותש מאוד שהוא משתמש בו אפילו לזמן מוגבל מאוד.
"כנראה שאת צודקת. אני לא אשתמש בכוח שלי בתחרויות."
חצויים אחרים כבר התחילו להתעורר ולצאת מבתיהם.
עוד יומיים ואצטרך להתמודד עם חלק גדול מהם, ויש לי סיכויים קלושים מאוד לעבור את המבחן הראשון.
"יש עוד הרבה להספיק." התקפתי אותו מתקפת פתע. הוא הדף אותה.
"עוד הרבה מאוד".