קרבות אלמוות: פרק 2

אאוס

לאחר ניסיונות ארוכים של שכנוע מצד חברה הטוב אול, השתכנעה אאוס להצטרף לתחרויות שנראו בעיניה טיפשיות.
ההמתנה הארוכה בתור, נדמתה לאאוס כמו נצח וכשהגיעו כבר כמעט לסוף איבדה את סבלנותה.
היא ראתה גם חצויים מוכרים מאוד של אלים אולימפיים. כנראה שגם הם צריכים לחכות בתור ולהירשם כמו כל השאר.
"אל תלכי עכשיו!" אול אחז בזרועי חזק מידי כשניסיתי לצאת ומיד הרפה, "סליחה".
מבנה גופו רזה, ושריריו מהודקים לגופו.
"זה בסדר" אמרתי, "אבל אני לא יכולה להישאר פה לעוד הרבה זמן".
"למה? את ממהרת לאן שהוא?"
"לא, פשוט אני לא מסוגלת להישאר בלי לזוז לכל כך הרבה זמן" עניתי.
"זה בסדר אנחנו בסוף התור כבר. הנה דלפק ההרשמה!"
"אני לא מבינה למה בכלל הסכמתי להצטרף " אמרתי בנימת מחאה.
הוא החליט להתעלם ולא לענות.
"את מי תיקחי איתך לתחרויות?" שאלה האישה שמאחוריי הדלפק.
"אותו", הצבעתי לכיוון אול שהתעסק בסידור החרב שהייתה תלויה על חגורתו.
"אפשר לדעת עליו קצת יותר?" שאלה.
"כן קוראים לו אול והוא בא איתי לתחרויות" המרתי בקול יבש וחסר עניין. כל העניין הזה של התחרויות ממש לא בשבילי.
"אוקיי…." המשיכה "ואת? מה שמך ומי ההורה האולימפי שלך?".
"קוראים לי אאוס…." התחלתי להגיד כשהיא קטעה אותי במהירות "את לא אלת השחר המפציע?"
"לא, זאת אימי. אבא שלי קרא לי על שמה"
היא הנהנה בעודה מקלידה את הפרטים במחשב.
"טוב אתם רשאים ללכת עכשיו, יש שתי יציאות משני צידי האולם" אמרה בעודה מקלידה במהירות במחשב, "בהצלחה!" .

… … … … … … … … … … … … … … … … … …

"לאן את ממהרת כל כך?" שאל אול בעודו מנסה להדביק את הפער בינינו.
בחוץ היה מזג אוויר נעים, והשמש שטפה את המדשאות שהקיפו את אולם ההרשמה.
נעצרתי ליד אחד המזרקות שבמרכזה עמד פסל של אל האהבה, ארוס.
"אני לא ממהרת".
"אז למה את הולכת מהר כל-כך" אמר בקול מתנשף מעט.
"אני לא הולכת מהר אני פשוט….."
"היי!" צעקה עדינה של אישה קטעה אותי.
האישה שהתקרבה הייתה גבוהת קומה שערה היה חלק ושחור ונראה היה כי לא היה פגם אחד בכל גופה. היא הייתה פשוט מושלמת.
"היי אמא" אמר אול נבוך "מה את עושה כאן?".
"באתי לברך את בני היקר" אמרה האישה בקול רשמי שגם בו לא היה שום פגם "ומי הבחורה?"
"אמא תכירי זאת אאוס" אמר ביובש, "אאוס תכירי זאת אמא שלי אפרודיטה, כנראה שכבר הכרת אותה לפני."
אול הוא בנה של אפרודיטה. הוא לא רוצה להזכיר את ותמיד הוא נמנע מלהכיר לי אותה.
"נעים להכיר" אמרתי והושטתי יד ללחיצה.
היא לחצה את ידי, ידיה היו רכות וחמימות.
"אז באת להירשם לקרבות על הכס" אמרה והסתכלה לכיוון אול "ולקחת איתך את בני".
רק עכשיו הבחנתי שאול דומה לאימו אפרודיטה, לשניהם יש שיער שחור מבריק עור שמנת ושניהם גבוהים. גבוהים מאוד.
ההבדל היחידי הוא שלאול יש עיניים ירוקות בעוד שלאימו יש עיניים סגולות-ורודות.
הרגשתי את אול בועט בי קלות ברגל. ריחפתי שוב.
"מצטערת, מה אמרת שוב?" שאלתי מהר.
"את תצטרפי לקרבות עם אול?".
"כן" אול ענה.
"אם כן בהצלחה לשניכם, אתם תצטרכו הרבה ממנו" ופנתה ללכת, לוקחת איתה את ריח הבושם המתוק שהביאה עימה.
"טוב זה היה מביך…."
"דווקא שמחתי להכיר סוף סוף את אפרודיטה, היא לא כזאת נוראית כמו שאתה מתאר" ניסיתי לנחם אותה.
בנוסף למראה שקיבל אול מאפרודיטה הוא קיבל כוח עוצמתי שהוא לא מוכן להשתמש בו.
הכוח שלו מעניק לו גישה ישירה לרגשות, הוא יכול לשנות אותם כרצונו והוא יכול לגרום לך להתאהב בו קשות עד שתעשה הכול למענו
או לגרום לך לשנוא בן-אדם עד שתרצה להרגו.
"בואי נלך מפה, שלא ניתקל בעוד אלים" אמר אול והתחיל ללכת.
התחלתי ללכת אחריו ברגע שנעלם מטווח הראיה שלי.