קרבות אלמוות: פרק 3

גרייסון

"אז מה עכשיו?" שאלה בריז בזמן ששיחקה עם צמידיה.
השעה הייתה שעת הצהריים המאוחרות וכבר קהל נכבד של חצויים נרשם לתחרות.
"עכשיו מחכים למבחן הראשון שיקבע אם נכנס לתחרויות או לא."
"אני חושבת שצריך להתאמן הרבה, יש הרבה מתחרים חזקים."
מזג האוויר היה חם ומחניק, אולי אני פשוט מורגל לקור ההרים.
"בריז צודקת…" אמר מת'יו, "חצויים מכל רחבי הארץ באו לאולימפוס בשביל התחרויות האלו, והסיכויים שלנו לנצח הם קלושים גריי."
"צודקים. אנחנו בעצמנו באנו מהצפון הרחוק ורק לעתים רחוקות ביקרנו באולימפוס, אנחנו לא יודעים את רמת ההכשרה של שאר המתמודדים."
"מי אתם חושבים שינצח?" שאלתי כדרך אגב "אני חושב רוב הסיכויים שאחד החצויים של האלים האולימפיים ינצח…"
"אז למה באת להתחרות אם אתה חושב שתפסיד?" בריז הייתה עדין שקועה בצמידיה.
" לפחות ננסה לעבור את שלב המבחן" אמרתי באופטימיות.
זהו יום ההרשמה השני, נשאר לנו עוד שלושה ימים להתאמן ואז המבחן הראשון יתחיל.
"כן" היא הסכימה, "לפחות ננסה".

… … … … … … … … … … … … … … … …

בריז הייתה חברתי הטובה מאז שהיינו קטנים. אבי טיפל בה מאז שנעקרה מביתה בטבע.
בזכות המיומנות שלה בניווט רוחות היא עזרה לאבי בתפקידו כאל רוח הצפון.
שהיינו קטנים נהגנו לשחק ביחד ברחבי הארמון ולהשתולל ולשגע את כל העובדים בארמון. זה לא רגיל כל-כך שאל מטפל בבן החצוי שלו, אבל אבא שלי הוא שונה.
את מת'יו הכרתי מאוחר יותר.
משרתו של אבי הביא אותו לארמון כשהוא פצוע וחבול על סף מוות.
הוא אמר שמצא אותו מטייל באחד מהרי הצפון, וכשראה אבי שהוא על סף מוות החליט לטפל בו.
שמת'יו התאושש הוא היה מבולבל ולא הבין מה קרה.
זאת הפעם היחידה שראיתי אותו בוכה.
הוא לא זכר כלום ממה שקרה באותו היום, הוא רק זכר שהוא חיפש את אימו.
"טופלתי בבית יתומים בעיר קטנה, ויום אחד שמעתי שמועה על אמי שהיא נמצאת מעבר להרים".
"אז החלטת לעבור את ההרים לבד" אמר אבי "החלטה טיפשית מאוד".
"תנוח" אמרה המטפלת שטיפלה בו.
מאז לא שאלנו אותו כלום על אותו היום.