קצת יותר מחצי אלה – פרק ב'

הדבר הבא שאני זוכרת זה שעומר נכנס למלתחה וזרק לי חרב והוא השיג מאיפה שהוא גרזן.
"תתקפי!" אמר לי עומר.
"מה עוד יש לי לעשות אתה חושב לעזאזל?!" השבתי בפניקה.
ניסיתי לתקוע את החרב בנחש הענקי אך לא הצלחתי ופתאום הזנב שלו הוסט לעברי והעיף אותי לקיר הנגדי. צעקה גדולה נשמע: "לי, לא!". התעלפתי.

כשהתעוררתי שכבתי במיטת בית חולים אף על פי שזה בהחלט לא היה בית חולים. זה היה חדר שהמחיצות היחידות בין המיטות היו בדים שקופים. שמעתי שני אנשים מתלחשים:
"מה אתה אומר? בת איזה אל היא ?"
אמר הקול הראשון שהיה דק וילדותי לעומת הקול השני.
"לא יודע זאת באמת תעלומה. יש לה שיער שחור כמו של בני פוסידון, צבע עור כמו של בני אפולו, תווי פנים של אתנה ומבנה גוף שלהרמס."
אמר הקול השני. הייתי בטוחה שאני בעוד אחד מהסיוטים המטרידים אבל הרגשתי שלא. כול הגוף כאב לי.
"מעניין מה צבע העיניים שלה זה גם היה עוזר לדעת." אמר הקול הראשון.
"כן, אתה צודק אני מקווה שהיא תהיה בסדר היא ישנה כבר 3 ימים ברצף! עומר כבר ממש דואג לה אף פעם לא ראיתי אותו ככה!"
עומר? מה הוא עושה פה? ועל איזה אלים הם לעזאזל מדברים? מה קורה פה?. פתאום נשמע צלצול שהקפיץ אותי.
"יאללה צריך להאכיל פה את החבר'ה!" אמר הקול השני.
עצמתי עיניים ועשיתי את עצמי ישנה ופתאום הרגשתי משהו קר על השפתיים שלי, הוא באמת התכוון לזה שצריך להאכיל פה את החבר'ה?
פתחתי את העיניים בבהלה ומולי עמד נער בן 15 פחות או יותר. הוא ניבהל לשתי שניות ואז חייך חיוך רחב ואמר:
"יש לה עיניים כחולות אפורות של זאוס!"
שמעתי צלחת נשברת.
"לעזאזל!"
ואז בא בריצה נער בן גילי עם עור חיוור "כמו של תינוק" בלונדיני עם עניים חומות-ורודות הוא היה יפה ומאיים באחת.
"איפה אני?" שאלתי
"את במחנה החצויים ואת חצי אלה אבל אני לא יודע איזה. אני דן וזה רון שנינו גם חצויים. את בטוחה כאן אל תדאגי." אמר דן ובחיוך הוסיף "בואי אני צריך לעשות לך סיור, ואת צריכה להגיד שלום לעומר, הוא משתגע"
"טוב" והוספתי בטון לגלגני. "עומר משתגע? לפני שהנחש המפחיד הזה הגיע הוא ניזכר להגיד לי כמה אני מוזרה." שלושתנו צחקנו.
דן נתן לי מכנס ג'ינס קצר וחולצה של מחנה החצויים. דן אמר לי לצאת החוצה ולחכות לו שם והוא כבר בא לעשות לי סיור.
יצאתי החוצה והבטתי נדהמת. בחוץ היה מתחם דשא גדול ומגרש שקבוצת נערים בני גילי שיחקו בו וזירה ששני נערים אחד צער ואחד קצת יותר בוגר התאמנו בא בחרב. רגע שם בזירה זה עומר?
עומר ראה אותי וזרק את החרב ורץ לעברי בחיוך גדול וכשה הגיעה עלי קפץ עלי החיבוק גדול. זה היה ממש מוזר. כשהתנתק ממני אמר לי:
"את יודעת כמה הפחדת אותי?! אל תעזי לעשות את זה שוב בחיים!"
"אתה חושב שזה בשליטתי שנחש גדול העיף אותי על קיר? אני חושבת שזה פייר להאשים אותי בזה" אמרתי לו בחיוך.
"צריכה סיור?" שאל
"לא. דן אמר לי לחכות לו פה והוא יעשה לי סיור. הוא מחליף מצעים למיטה שהייתי באה, היא מלאת דם." הסברתי.
"אה באמת עם כמה פצעים יצאת מזה?"
"הכתף שלי מדממת, הגב שלי סגול, והרגליים שלי טוב, כמו שאתה רואה"
שנינו הבטנו על הרגליים שלי שהיו מלאות בחבורות ובפצעים גדושי דם.
"אבל אתה יודע בקטנה" חייכתי ושנינו פרצנו בצחוק.
פתאום רץ עלינו ילד בן 11 לפחות ואומר לנו: "עומר לי, מהר! קחו נשק מתקיפים את המחנה!"
והילד רץ ונעלם.
אני ועומר רצנו למחסני הנשק ולקחנו את שני חרבות.
ורצנו למקום שהצווחות הגיעו ממנו. למקום שבוא עמד דרקון ענקי בצבע שחור.
"דרקון קורונוס" אמר עומר. כולו נדהם.

המשך יבוא….