קמע הזהב של אפרודיטה| 1

הלכתי במסדרון בית הספר, לעבר משרד המנהלת. “גב' קולינס, בואי, שבי.” הזמינה אותי המנהלת בחיבה. “אני רוצה להראות לך משהו…” אמרה ופנתה לעבר המחשב. לפתע הופיעה על המקרן- צילום מעט לא ברור של מישהו, עם שיער שחור ארוך, ז'קט אדום עם כתם צבע בצד שמאל, ומכנסי ג'ינס, מרסס על הקיר במסדרון בית הספר, סמוך לשירותי הבנות- “בית ספר זה שטות!”. לא הבנתי למה היא רצה שאראה זאת, אך אז הבנתי. הנערה שריססה- נראית בדיוק כמוני, אבל זו לא אני.
“את חושבת שאני החרבתי את מסדרון בית הספר?” שאלתי את המנהלת בחשש.
“עד שלא תהיה לי הוכחה שזו את, אז לא. אך, אני אצטרך לבקש לערוך חיפוש בתיקך ובארונית הפרטית שלך.”
“אני מאשרת, לא תמצאו שם דבר" עניתי.
“טוב. נלך אל הארונית שלך ונבדוק שם.” אמרה.
הלכנו אל הארונית שלי, ונעצרנו מולה. “פתחי" ציוותה. פתחתי את הארונית והתיק שלי, השרת החל לחטט שם. לפתע התרומם ובידו שקית שקודם לכן לא ראיתי, ובתוכה- מכל ריסוס של צבע.
“מה תגידי בנוגע לכך גברת צעירה?!” שאלה המנהלת.
“אינני יודעת, חלה טעות! אני לא עשיתי כלום!” התווכחתי לשווא.
“את מרותקת היום!” הצהירה ונתנה לי פתק ריתוק.
“לא!!!!!!!” רציתי לצעוק, אך צעקתי רק בלבי, כלומר, מה יעזור לי לצעוק לא? הרי ריתוק כבר קיבלתי.

…

סוף היום, הלכתי לכיתת הריתוק באי רצון.
נכנסתי לכיתת הריתוק, ושם ישבו כמה ילדים מהשכבה שלי, אף אחד מהם לא היה חבר שלי, או אפילו ידיד שלי.
ניגשתי אל קאסיה, היא לומדת איתי בכיתה, היא כרגיל לבשה חולצה שחורה הגדולה עליה בשתי מידות וישבה לבד.
“אפשר?” שאלתי והצבעתי על הכיסא שלידה.
“לא" אמרה. הסתכלתי ברחבי הכיתה:
אמינה ישבה לה בשולחן הראשון של הכיתה, אבל אני מעדיפה לשבת בסוף, איפה שלא יסתכלו עלי, ואני אוכל לצייר לי בשקט.
זאק ישב ליד איימי, כל כך מתאים להם, המקובל של הכיתה והמקובלת של הכיתה, יושבים ביחד.
יובל ש', הילדה הישראלית החדשה, ישבה, ועל הכיסא שלידה ישבה הילדה השנייה שהגיעה מישראל, שגם לה קוראים יובל. ומאחוריהן ישב ג'יי, החבר הכי טוב של שתיהן והיה מובן שהשלשייה הזאת לא תשמח לעוד אחת שתצטרף אליהם.
ברונו ישב לבד, אז אזרתי אומץ וניגשתי "אפשר?” שאלתי את אותה השאלה ששאלתי את קאסיה, והצבעתי על הכיסא.
“לא" אמר בקור.
המשכתי להסתכל, קורן ישבה ליד ריינה, החברה הכי טובה שלה.
צ'ארלי, ישבה לבדה גם כן, אבל ידעתי מה תיהיה תשובתה.
ליסה ישבה ליד ג'סיקה, ומלפניהן ישב ג'ו, המחזר של ליסה. לפי מה שראיתי, כל המקומות היו תפוסים, אז כנראה אצטרך לעמוד כל השעה, ואז לפתע שמתי לב שיש עוד מקום, ליד התלמיד החדש, ג'ייק.
“פנוי?” ניסיתי לשאול שאלה אחרת מזו ששאלתי בפעמים שעברו.
“כן" אמר. התיישבתי במקום הפנוי לידו.
“תודה" אמרתי וחייכתי לעברו.
“אין בעד מה, אני ג'ייק, ואת?” שאל.
“סטפני" עניתי.
“תלמידים! לשבת!” אמרה המורה בקי.
כולם התיישבו.
“אני נותת לכם משימה, תכתבו אותה על דף ותגישו לי בסוף השיעור" אמרה והחלה לכתוב משהו על הלוח. מיהרתי להעתיק. הבטתי בדף של והשוותי את מה שהוא כתב למה שכתוב על הלוח. “מוזר… יש לו שגיאות, וגם האותיות מבולגנות ולא מסודרות.” מילמלתי לעצמי.
“יש לי דיסלקציה" אמר, כאילו קרא את מחשבותי, או שפשוט שם לב לכך שאני בוהה בדף שלו יותר מדי.
“ואני סינתזית" עניתי לו. מוזר… זו פעם ראשונה שסיפרתי על כך למישהו.
“אה. גם אמא שלי כזאת" ענה.
“ג'ייק, סטפני!” העירה המורה בקי.
חייכתי לג'ייק והוא אלי.
לפתע נשמע רעש חזק, ואחריו נכנסו לכיתה חמישה גברים שבמבט ראשון נראו רגילים, כמו אבא שלי, או אדון שייק המורה להיסטוריה בו חצי מהבנות בכיתת היסטוריה מאוהבות עד מעל הראש.
אבל אז שמתי לב למשהו שלא ראיתי במבט ראשוני הם היו ענקיים, והיו להם רגליים העשויות מנחשים.
“גיגאנטים" מלמל ג'ייק "מה?!” שאלתי בחשש.
“גיגאנטים, בני גאיה, ענקים בעלי רגלי נחשים מהמיתולוגיה היוונית"
“אה" אמרתי למרות שלא הבנתי חלק מדבריו.
“אההאהה!” צעקה ריינה, כשלפתע אחד הענקים תפס בה ולקח אותה מן הכיתה.
“עצור!” צעקה להם בקי ללא הצלחה, הם לקחו את ריינה איתם לאנשהו.