קמע הזהב של אפרודיטה| 9

“אאוץ'!” ייללתי בכאב. הבטתי באישה שלפני, פנים שלבות וחמות, עינייה ירוקות כהות, ושפתייה ממלמלות משהו בשקט.
“אימא!” אמרתי וחיבקתי אותה.
“סטפ' אם אני אמצא את אבא שלך, אני אהרוג אותו למרות שהוא אל! ככה, לוקח את הבת שלי ליום, ולא מודיע לי?!” אמרה אימא בכעס, ודמיינתי אותה הולכת אל אחד האלים והורגת אותו, בסכין חדה, ובדם קר. חיוך עלה על שפתיי, אימי, העדינה, תהרוג מישהו. היא תיהרג לפני שתוציא את הסכין.
“אוי, אימא, אל תדברי שטויות.” אמרתי לה.
אימי הביטה בי במבט בוחן.
“את לובשת טוניקה?” שאלה כשגבה אחת מעט ירודה, והשנייה להפך עולה למעלה, בסימן של אי הבנה.
“כן" אמרתי והסתובבתי, והטוניקה התעופפה ברוח.
“את מבלה יום אחד בעולם של אבא שלך, ופתאום, את מתחילה ללבוש טוניקות, תכף תתחילי לדבר יוונית.” אמרה ברוגז, אך בציניות.
“הנה את!” אמרה ליסה שצצה מהמסדרון.
“בואי, השיעור מתחיל!” אמרה.
“טוב, מתוקה, נתראה אחר כך.” אמרה לי אימי, והלכה בהמשך המסדרון. הלכתי בעקבות ליסה, בשתיקה רמה, עד שלפתע, צצה בראשי מחשבה, “כל ההורים שלנו הגיעו לפה?” שאלתי.
“כן, כולם.” אמרה ליסה.
נזכרתי במה שזאק סיפר, אמו מתה, ואביו, ובכן, הוא אל, ולא ידוע לו איזה אל.
הלכנו בהמשך המסדרון בשתיקה, עד כי הגענו לדלת גדולה ומתכתית, ועלייה כתוב:
"Ιστορία"
הרגשתי בלבי תחושה מוזרה כאילו אני מכירה את המילה הזאת מאיפשהו, המחשבות שלי התערפלו, ובמוחי, כמו על צג, הופיעה המילה "היסטוריה"
“היסטוריה…” מלמלתי.
“בדיוק! למדת יוונית?!” שאלה ליסה
“לא.” עניתי, באמת שלא למדתי יוונית, ומעולם גם לא ראיתי אותיות ביוונית.
“אז מאיפה לך התרגום?” שאלה בפליאה.
“סתם תחושה כזאת" אמרתי.
“טוב. בואי"
“Προγραμματιστές” מלמלה ליסה, ואז הדלת נפתחה.
“ביקשת ממנה להיפתח?” שאלתי באי הבנה.
“כן. זו דלת שהפייטוס התקין, היא נפתחת כשמבקשים ממנה ביוונית חדשה להיפתח.” אמרה בגאווה.
“את בת הפייטוס?” שאלתי, כיוון שאיש לא אמר לי בת מי היא.
“לא. אני בת אפרודיטה, הייתי חולמת להיות בת הפייטוס.” אמרה ברוגז.
“למהֿ, את לא אוהבת את אפרודיטה? היא הרי אלת היופי והאהבה לא כך?” שאלתי
“כן. אבל הבעיה שהיא לקחה אותי איתה להר האולימפוס. למה לעזאזל היא לא השאירה אותי עם אבא בן אנוש? וגם, מי טיפל בי כל ילדותי, לא אימי האוהבת, אלא קופידון!” אמרה בכעס.
“טוב בואי ניכנס.” אמרה והושיטה את ידה קדימה בהזמנה להיכנס פנימה.
נכנסנו פנימה אל החדר, שנראה כמו כיתה, אך היה מעט שונה.
“תלמידים שבו!” אמר איש נמוך בעל רגלי עז וזקנקן קטן, וקול צפצפני במיוחד.
“אני סופוס" הציג את עצמו.
“סופוס, חכם" אמרתי, אני בדרך כלל לא מדברת בשיעורים ויושבת בשקט ומקשיבה למורה, אבל כנראה בעקבות השנויים הכבדים שעברתי בימים האחרונים.
“נכון מאוד ילדתי!” אמר סופוס
“אני פאן, וקוראים לי סופוס, פירושו חכם. למדת יוונית?” שאלו אותי, בפעם השנייה היום.
“לא, זו הייתה סתם תחושה.”
“יוונית לא עוברת בתחושות, מתוקה. טוב, נתחיל בשיעור.” אמר, והתחיל להסביר לנו על המיתולוגיה היוונית, ועל תרבות יוון.
הבטתי בפני התלמידים, הם כולם הביטו בו, ופערו פה בשתיקה. אותם ילדים שבשיעורי חשבון הכינו מטוסי נייר, ירקו כדורי נייר ורוק על המורים והתלמידים החנונים, והתאפרו במקום להקשיב למורה. האם זה הגילוי המסתורי על הוריהם השפיע כך על התנהגותם?
“אתם משוחררים. לכו לחדר האוכל.” אמר.
הלכנו לחדר האוכל ושם חיכתה לנו הפתעה- כל ההורים האנושיים של הילדים היו שם, כולל את אימי. כל הילדים רצו לחבק את הוריהם, ולברכם לשלום, חוץ מזאק, שפשוט ישב לו לבדו.
מכיוון שאת אימי כבר פגשתי, הלכתי אליו.
“מה קורה?” שאלתי בידידות
“כלום.” אמר
“למה את פה איתי ולא עם אימא שלך?” שאל
“פגשתי אותה כבר בדרך לשיעור היסטוריה" אמרתי
“את מתכוונת לשיעור 'היסטוריה'?” שאל וחיכה את קולו הצפצפני של סופוס.
“כן לזה התכוונתי" אמרתי ופרצתי בצחוק.
הבטתי באימא שלי, היא דיברה עם ג'ייק "אוי לי" מלמלתי למראה הסצנה הזאת.
"אימא שלך מדברת עם ג'ייק?” שאל זאק.
“כן" אמרתי
ג'ייק ניגש אליי ומבט המום על פניו.
“ראיתי שדיברת עם אימא שלי" אמרתי לו
“כן. היא מאוד…” אמר והפסיק לרגע "נחמדה" אמר וצחקק צחקוק לחוץ.
“כן. היא נחמדה" מלמלתי, כי ידעתי איך אימא שלי מדברת עם חברים שלי, אפילו אם לא אמרתי לה שהם חברים שלי, לאימא שלי יש סוג של גלאי חברים בראשה, היא כאילו מרגישה מי מרגיש חיבה אלי, ומי קשור אלי בדרך כלשהי.
אימא שלי אוהבת לשוחח עלי בילדותי, למזלי, לא היו לי הרבה חברים ביסודי, או בגן, ובתיכון בכלל לא.
“מה היא סיפרה עלי הפעם?” שאלתי את ג'ייק.
“שאת קראת לחולצה שלך פופי, וקשקשת עלייה בטוש לא מחיק.” אמר.
“אוי לי.” אמרתי.
“יש לכם מנוחה, עד לרבע לשתיים, ואחריה יש לכם שיעור שימוש בנשק!” אמרה ליסה, מתחילת חדר האוכל, כאשר על פניה מתפשט חיוך.
“מנוחה. כמה טוב.” אמר זאק, ונשען על כיסאו.
“הלכתי לקרוא ספר" אמרתי, וכמובן שלא התכוונתי לעשות זאת, התכוונתי לחקור את אימי, לגבי זהות אבי.
נכנסתי לחדר שלי, בו אימי חיכתה לי בסבלנות. פשטתי את הטוניקה, ולבשתי חולצה ומכנסיים רגילים, שצצו בארון.
“טוב. אז, ספרי לי.” דרשתי ממנה ברכות
“אסור לי לספר לך בינתיים כלום על זהות אביך, או עליי. תאמיני לי, אני רוצה, אבל את עוד לא עברת את הנקודה המתאימה. ברגע שהם ירשו לנו לספר לך, אז שנינו נספר לך. אביך, ואני.” אמרה.
“למה אסור לספר לי?” שאלתי
“זו קללה, אסור לי לספר לך עליה כלום בינתיים, אבל כשתגיעי לנקודה, הכל יתבהר לך, אני מבטיחה!” אמרה אימי וחיבקה אותי, ואז היא בכתה, כמו תינוקת, ואני החזקתי אותה על כתפי, וליטפתי את שערה.
“תירגעי. הכל יהיה בסדר.” אמרתי לה.
אימי נרדמה בחדרי, ואני יצאתי החוצה, לנשום קצת אויר.
התיישבתי על הדשא, במקום שאותו ג'ייק הראה לנו אתמול, כשרק הגענו הנה. הרחתי את הפרחים, והבטתי בפרפרים שהתעופפו מפרח לפרח, בלי שום חשש.
“את לא יודעת שזה מסוכן להיות בשמש בשעות כאלו?” שאל מעליי סופוס.
“מה זה כבר משנה לי" עניתי.
“נכון. בת אל לא תישרף תחת שמי הר האולימפוס" דיקלם.
“זה מאיזשהו ספר?” שאלתי, כי המשפט נשמע לי מוכר.
“כן. זה מספר היעוד. כשתינוק חצוי נולד, הרה, מדקלמת משפט זה, למרות שנאתה לחצויים.”
“אבל למה היא אומרת משהו שהיא לא רוצה לומר?”
"כי ככה זאוס ביקש ממנה, מאלת המשפחה. כי גם החצויים הם מהמשפחה שלו, ממשפחת האלים, והיא הסכימה, כי זו אחת מחובותיה, וכי היא אוהבת אותו.”
“אהבה זה דבר חזק, מתוקה.” אמר.
“טוב, ועכשיו עלי ללכת, אני צריך למצוא את אחד הספרים שלי!” אמר ודהר ממני על רגלי העז שלו.