קמע הזהב של אפרודיטה| 6

אחריי שאכלנו, הלכנו לכרכרה, לא שמתי לב קודם לכן, לכך שזו כרכרה ענקית בממדיה.
התיישבתי כשברונו מלפניי, עדיין מופתע מעצם העובדה שאביו הוא האדס.
“אז… איך אתה מסתדר עם העובדה שאבא שלך הוא האדס?” שאלתי על מנת לנסות לפתח שיחה.
“להסתדר?!” כמעט וצעק, “זה אמור להיות אבא? הוא נראה יותר כמו רוכב אופנוע בן עשרים מאשר אבא לילדים. הייתי יותר מאמין אם זה היה אברהם לינקולן מאשר האדס.” אמר.
“כן, אבל יותר טוב לדעת מי אבא שלך, מאשר לא לדעת מי הוא.” אמרתי בצער, ברונו לפחות יודע מי אביו, ואילו לי אין מושג מי הוא.
“לכי תדעי” אמר.
אחרי שעת נסיעה הגענו להר האולימפוס.
“טוב, בואו” אמרה ליסה והובילה אותנו לחדר שנראה מעט כמו אולם כושר.
“תישארו פה, אני תכף אחזור” אמרה ליסה.
ניגשתי אל ברונו שהתבודד לו בצד. ברונו אף פעם לא פותח את עינו הימנית, מסיבה לא ידועה.
“מה קרה לך בעין?” שאלתי
“נפל עלי קיר ושרט אותה ממש חזק” אמר בקול שקט
“אאוץ'” אמרתי ועיוויתי את פני.
“כן בהחלט אאוץ' ” אמר
“יש לכם מושג איפה השירותים" שאלה צ'ארלי שניגשה אלי וקיפצה מרגל לרגל.
“בואי נמצא" אמרתי לה והלכנו ביחד למצוא. השירותים היו חדר ענק, עם חמישה עשר תאים גדולים.
“ואו" זה כל מה שיצא מפי.
“אם אלו השירותים, תתארי לעצמך איך יראה חדר האוכל" אמרה צ'ארלי בהתפלאות.
אחרי שצ'ארלי ואני יצאנו מחדר השירותים, ג'ייק פגש אותנו.
“שלום" אמר.
“שלום" אמרנו אני וצ'ארלי.
“אתן רוצות לעזור לי?” שאל
“בטח" אמרתי
“אבל במה?” השלימה אותי צ'ארלי
“הפתעה!” אמר.
“אוקי…” מלמלתי
“תעצמו עיניים ותחזיקו בי!” אמר.
החזקתי בכתפו של ג'ייק בעודי עוצמת עיניים.
“ו… תפתחו!” אמר.
לעיני נגלה שדה ירוק פתוח עם אלפי צבעונים אדומים- פרחי האהבה.
“אה! זה מדהים!” צעקנו אני וצ'ארלי וחיבקנו את ג'ייק בשמחה, והוא מהחיבוק העוצמתי נפל על הדשא. צחקנו בקול גדול.
השתוללנו כמו ילדים קטנים.
מעולם לא ראיתי את צ'ארלי מחייכת, ולפתע היא חייכה אלי חיוך נעים וחברי.
חייכתי אליה חזרה וקיוותי שהחיוך שלי יהיה גם חברי ונעים כמו שלה.
איימי יצאה החוצה ופערה את פיה.
“ליסה קוראת להיכנס פנימה!” אמרה לבסוף.