קמע הזהב של אפרודיטה| 18 מוקדש לאנאבל ואור

“תעזוב אותי!” צעקתי, אך מבעד לכפפה זה נשמע כמלמול של תינוק.בעטתי בו, וגיליתי שהוא אמנם מחזיק אותי, אך אינו כל כך חזק, שיוכל לעמוד במקום בזמן שאני בועטת בו.
התגלגלתי על הרצפה, והוא עדיין מחזיק בי, ניסיתי לנשוך אותו אך נשכתי רק את הכפפה, שטעמה היה מגעיל, כמו טעם של נקניק מעושן, וריחה היה ריח שהזכיר לי משהו, משהו ישן, משהו שהיה לי אליו רגש, או שעדיין יש? לא הבנתי מה הוא הרגש, אבל זה עורר בי תחושה של דה ז'ה וו.

מנורת השולחן הייתה קרובה אלי, התגלגלתי אליה, ושברתי אותה בבעיטת רגל.
היריב שלי נאבק כדי להחזיק אותי, ואני לקחתי חתיכת זכוכית שבורה מהמנורה בכף היד שלי שהשתחררה, וניסיתי לשרוט אותו.
ביד המשוחררת שלי החזקתי חתיכת זכוכית ובגב כף היד מיששתי את יריבי בנסיון למצוא עור חשוף שאותו אוכל לשרוט.
“מצאתי!” אמרתי, ומילותי שוב נשמעו כמלמול מושתק של תינוק.
סובבתי את ידי כך שחתיכת הזכוכית תשרוט אותי.
“איי!” הוא נאנק בכאב.
הרגשתי בדמו, וגם הוא הרגיש כי עזב אותי.

ניגשתי אל השולחן, וניסיתי למצוא את מנורת השולחן, אך היא לא עמדה שם.
הבטתי לרצפה, ושם היו שאריותיה, נזכרתי שבלי חתיכת זכוכית מהמנורה לא הייתי ניצלת ממנו.
התקרבתי אליו ולא יכולתי להבין מי הוא, כל גופו היה מכוסה, פרט לחור קטן במכנסיו, שממנו ירד דם.
“להבא,” סיננתי אליו בכעס ובעטתי בו, “תבקש מאימא לתפור חורים" ירקתי לעברו.
הוא התעשת, קם, ופנה אלי.
הרמתי את הזכוכית מכוסת הדם שבידי, וסובבתי אותה בידי כאומרת "רוצה עוד קצת?”.
הוא ניער את ראשו כמנסה להיפטר מחלום רע, ויצא מהחלון.
“מה?” שאלתי ופניתי במהירות לחלון, פחדתי לראות על הקרקע נער מרוסק, אך הדבר היחיד שראיתי, הוא שממת הלילה.

“את בסדר?!” שאלה קאסיה שפרצה לחדרי, חדרה, היה צמוד לחדרי מצדו השני.
“כן, רק הפלתי את מנורת השולחן על הרצפה.” אמרתי והצמדתי את הזכוכית אלי כדי שיראה כאילו שנחתכתי ממנה כאשר ניסיתי לאסוף את חתיכות הזכוכית מהרצפה.
“זה נראה כאילו נלחמת עם המנורה.” אמרה והוסיפה "לעזור לך לאסוף את שברי הזכוכית?”
“לא זה כלום, הכל בסדר" אמרתי לה, למרות שידעתי, כלום לא בסדר. אני בת של אל, כמו אימא שלי, ומעולם לא ידעתי את זה, היום בלילה התגנב מישהו לחדרי, וניסה, ככל הנראה, לחטוף אותי, זה לגמרי לא בסדר.
“את מדממת…” ענתה בטון מעט קשוח, אך רך יותר מטון הסירוב שלה מיום הריתוק.
“זה בסדר…" אמרתי.
“לא זה לא!” ענתה איימי שרק נכנסה לחדר.
“בואי, ניקח אותך לרופא" אמרה קאסיה, ולרגע אחד אחזה בכתפי, ואז עזבה במהירות.
“באמת, אני בסדר!” ניסיתי להתנגד, אבל שתיהן כבר התחילו לסחוב אותי לחדר האחות.

“זהו, סיימתי. תמרחי את המשחה הזאת לפחות פעם ביום, והכל יעבור בתוך פחות משבוע.” אמרה האחות, מסיימת לחבוש את ידי, ומושיטה לי גליל עם משחה.
“וגם זה קרה לך בגלל המנורה?” שאלה אותי והצביעה על הסימן הכחול-סגול שעל ידי, סימן
שנשאר כנראה בגלל שהחוטף אחז בידי חזק מדי.
“לא זה…” אמרתי מנסה להמציא תירוץ.
“זה קרה כי המנורה נפלה ולא היה לי אור אז בטעות התנגשתי בשידה עם היד וקיבלתי סימן כנראה.”
“טוב,”ענתה, לא מרוצה כנראה מהתירוץ שלי.
“שימי על זה קרח,” אמרה והושיטה לי קרח "למרות שזה לא יעזור כל כך.”
לקחתי את הקרח ויצאתי מחדר האחות, שם חיכתה לי קאסיה.
“איפה איימי?” שאלתי מביטה מסביבי.
“הלכה לישון.”
“ואת?”
“אני לא עייפה.”
הלכנו בשתיקה עד החדרים, ואז נפרדו דרכינו.
“תודה" מלמלתי לעברה בחיוך דק.