קמע הזהב של אפרודיטה| 14

נכנסתי לחדר האלים.
“סטפני, בואי מתוקה" אמרה אימי.
“אימא?” שאלתי בהפתעה כאשר ראיתי את אימי, זורחת כהשמש, ליד זאוס. אימי נראתה צעירה בעשר שנים, וזאוס נראה חזק יותר מתמיד.
“למה קראתם לי?”
“אנחנו רוצים לספר לך משהו" אמרה אימי בקול רועד ותפסה בידה את הכיסא שעליו ישבה, כאילו שמישהו מנסה למשוך אותה ממנו.
“גליקריוס, בוא הנה!” קרא זאוס.
לפתע, משום מקום, הגיח איש זקן, עם עיניים פוזלות, אחת הייתה גדולה יותר מהשנייה, הוא היה קרח, אך היה לו זקן ארוך, גב שפוף, וקמטים רבים.
“הו, אדוני. כמה זמן חיכיתי.” אמר וליטף את סנטרי, הלכתי אחורה באיטיות ובהתרסה, למרות שזאוס, אל האלים, זימן אותו, חשתי שהאיש הזה מוזר, ולא רק כי נראה כמשוגע.
“הגד לה את הנבואה. הראה לה.” ביקש זאוס, בחמימות שעוד לא ראיתי אצלו, ולא הייתי מנחשת שיש למלך האלים חמימות כזאת. גליקריוס תפס בחוזקה בראשי, והביט לתוך עיני, כאילו מפחד שאברח. לפתע ראיתי לבן, אך רק לרגע.
“הכל בסדר אדוני!” דיווח גיגאנט, למישהו שנראה כגיגאנט, אך היה בו משהו אנושי יותר.
“טוב, טרייגס, לך ותבדוק את הנשק. כעת, אני רק צריך לתכנן את הפלישה, וגם לבדוק מה שלום החצויות שלכדנו.”
“תוציא אותנו מפה! צעקה נערה עם שיער שחור ופס בלונדיני בצידו השמאלי.
לצידה ישבה כפופה מישהי שנראתה לי מוכרת. זו הייתה ריינה. והילדה השנייה הייתה נערה שסיפרו שהיא ברחה מהבית לפני חודש, מולי אנדרסון. מולי נעדרת זה חודש, אף אחד לא ידע מה עלה בגורלה, אפילו לא חברתה הטובה ביותר, איימי.
“אתן יודעות מה אני אעשה בכן אחרי שאני אשלוט באולימפוס? אני אקח אתכן לעזור לי. בת אתנה, ובת דיוניסוס. אתן מיוחדות, ויקרות מאוד לצבא שלי, בדיוק כמו בת זאוס, נכדת אפרודיטה. שאותה לא מצאתי, אך אמצא.” סיפר והחזק בסנטרה של ריינה, וזו הביטה בו בשנאה.
“תשחרר אותנו" אמרה מולי ותפסה אותו ביד.
“אני אשחרר, כשתהיו מספיק אומללות, מספיק מסכנות. כשתרצו לעזור לי בתמרה לשינה במיטה נוחה, בתמורה לארוחה מהודרת.”אמר והפסיק. “ג'יילסקו!” צעק, ואז הגיח לו קיקלופ שהחזיק בידו צלחת של עוף מעותר בעלי תרד, ורוטב חם. ריינה ניסתה לעמוד, אך מולי הביטה בה בכעס, וריינה התיישבה. “ארוחה מהודרת מזאת. זאת תהיה רק מנה ראשונה בארוחות שתאכלו איתי אבל עד אז" אמר וגירש בתנועת ידו את הקיקלופ. “תירקבו פה.” סיים את נאומו, ופרץ בצחוק מרושע.
גליקריוס נפל על הרצפה, הכל נפסק.
“מה זה היה?!” שאלתי את זאוס בתדהמה, מודעת לכך שהרגע ראיתי משהו על טבעי, אולי התרגלתי לרעיון שאני בת של אל כלשהו, שאני הרגתי מפלצת, ושפתאום נהייתי בן אדם חברותי, אבל הדבר הזה היה לא הגיוני. הייתי ביקום אחר. במקום שונה, אבל הכל היה אמיתי כל כך, וזה לא היה חלום, בזה אני בטוחה.
“זה היה חזיון. את צריכה להציל את שתי הנערות האלו, יחד עם שאר החצויים, אתם כבר מוכנים, עלינו לחכות שהילד הפצוע יחלים, ואז, תצאו למסע.
“מסע?! איזה מסע?! אמרת שנציל את ריינה. חשבתי שהתכוונת שהצבא שלך ילחם!” אמרתי לו בזעם. לא חשוב לי אם הוא מלך האלים. הוא לא יכול להחליט עלי, ועל החברים שלי. למה שנצא למסע? הוא האל, הוא היצר של הטיטאנים, הוא זה שניצח את אביו. לא אני. למרות שעכשיו הייתי די מוכנה למצוא את האל שהוא אבי, ולהרוג אותו על זה שבגללו אני צריכה לצאת למסע המטופש הזה.
“טעית.”
“אבל למה אנחנו ולא האלים, או אנשים מוכשרים יותר?”
“כי אתם…” אמר והחליף עם אימי מבט שואל.
“כי אנחנו מה?” שאלתי כשהבנתי שהוא לא מתכוון להמשיך.
“אתם חלק מהנבואה.” אמר באנחה רועמת, שבאמת רעמה עם רעם אמיתי, הוא בכל זאת אל הברקים, חשבתי.
“איזה נבואה?” תחקרתי, הייתה לי תחושה שמסתירים ממני משהו.
“אני לא יכול לספר לך, אם את תראי אותה בעצמך, אני אוכל לספק לך פרטים עלייה, אבל אסור לי לספר על הנבואה הזאת. היא מסוכנת.” אמר. הבטתי אל גליקריוס ששכב על הרצפה בחוסר עונים.
“מי זה גליקריוס?, זאת אומרת מהו? הוא חצוי?” שאלתי, כי הייתה לי תחושה שהוא יכול לראות נבואות, ובגלל שמצבו כרגע לא טוב ביותר, לא נראה לי שאוכל לראות את הנבואה.
“גלקריוס הוא אורקל.”
“אז הוא בן אפולו!” אמרתי, כדי להשוויץ בידע החדש שרכשתי מבילוי בחברת ג'ייק.
“לא, הוא לא בן אפולו.”
“אז לקחתם אדם רגיל והפכתם אותו לאורקל?!” שאלתי.
“בעצם הוא היה בת ים יפיפיה, ואך כך סוס, אבל זה לא אמור לעניין אותך.”
“בת ים…” מלמלתי לעצמי ושמץ של חיוך עלה על פני.
“טוב, נחזור לנושא המסע.” אמר זאוס ברוגז.
“כן.”
“אחד האלים ינהיג אותנו, נכון?!” שאלתי בתקווה ובייאוש בקולי.
“לא, את תנהיגי את המסע.”
“אני?!” כמעט וצעקתי אך ניסיתי לשמור על שקט, זה הרי מקום קדוש.
“אכן"
“אבל למה?” שאלתי, וזאוס שוב החליף מבטים עם אימי, וזו הנהנה אליו באישור.
“כי את…”