קללת השמש הזורחת – פרק 3

היא הלכה הלוך ושוב בחדר. התוכנית הייתה ברורה, אבל היא לא יכלה שלא לרחם על הנערה שתישאר איתה לבד בחדר. גם כך כל פעם שנאלצה לעשות זאת היילי יכלה לראות את הפחד בעיניה, אבל עכשיו ידעה שלמרות כל הנסיונות שלה להתחבב עלייה היא תעשה בדיוק את מה שהנערה פחדה ממנו. היא הולכת לפגוע בה.
היא התיישבה על המיטה הרחבה וחיכתה, חצי מהיום עוד היה לפניה ורק אז הנערה תגיע. היא ידעה שהשומרים מחוץ לדלתה לא יודעים מי היא, הם רק יודעים מה היא. הם אפילו לא יודעים למה היא מסוגלת. היא חייכה חיוך ערמומי שנמחק כשנכרה מה תצטרך לעשות כדי לברוח, אבל לא הייתה לה ברירה, חייה שלה עמדו מולה והיה עליה לבחור.
מבחוץ נשמעו קולות הגרירה של דליי המים הכבדים. היא יכלה לדמיין בראשה את הנערות הצנומות גוררות אחריהן דליים מלאים ושופכות חלק מהמים בדרכן. היא דמיינה את הנזיפות שיקבלו על כך, אבל לא היה לה אכפת, הנזיפות שהשומרים יקבלו יהיו גדולות יותר, יתכן ויסתיימו במוות. היא עמדה, מוכנה למה שיקרה. הבנות נכנסו בהיסוס אל החדר ושפכו את הדליים לאמבט שעמד בפינה. היא פשטה את בגדיה ללא עזרתן. הן היו שתיים ולא היה לה סיכוי עכשיו, היא הייתה צריכה להמתין והחליטה לנצל את זה כדי לחלץ מהן מידע.
"שמעתי רוכבים קודם. הרבה." היא אמרה בהיסוס מזויף, היא ניסתה לעשות הכל כדי לגרום להן לדבר.
הן הביטו אחת בשנייה ושתקו, אבל היא לא וויתרה, אסור היה לה. "משהו קרה? מי הם?" היא המשיכה, מוכנה לעשות הכל כדי לגרום להן לדבר איתה, לעזור לה.
הנערה הנמוכה מבין השתיים התקרבה אלייה. היילי בחנה אותה. היא הייתה בלונדינית ולא גבוהה מדי, מושלמת בשביל התוכנית. היא היססה ואז התחילה לדבר איתה, "הם מצאו אחד… את יודעת, גיבור." היא אמרה בהתלהבות והדגישה כל מילה כאילו אסור לומר אותה בכל רם.
היילי הייתה המומה. היא לא ציפתה שיחשפו בפניה מידע כזה, אבל אז היא הבינה שאפילו הנערות שנכנסו לחדרה מדי יום ביומו לא ידעו מי היא. היא חייכה לאות תודה, שותקת.
אחרי שיצאה מהאמבט ידעה שהיא מוכרחה לעשות הכל כמו שצריך. הנערות הרימו את הדליים והתקרבו אל הדלת, היילי היססה, אבל ידעה שאין לה ברירה. "חכי." היא אמרה בקול שליו, פונה אל הנערה שדיברה עמה קודם. "אני צריכה קצת עזרה, תוכלי להישאר?" שאלה, מקווה שלא היו להן הוראות מדויקות. הנערה נראתה מתוחה, כאילו לא יודעת מה לענות, אבל לבסוף הנהנה בחוסר רצון והניחה את הדליים הריקים על הרצפה. "אל תדאגי סטפני." היא פנתה אל חברתה, "אני אבוא בעוד כמה דקות."
סטפני יצאה מהדלת והיילי הרימה פמוט שהיה מונח על השידה והתקרבה אל הנערה שנשארה. הנערה הסתובבה וכשראתה את היילי שלפה פגיון מחגורתה. היא מיהרה לתקוף, אבל היא לא הייתה לוחמת, הפגיון יועד להגנה עצמית בלבד. היילי הנחיתה את הפמוט על ראשה והנערה נפלה.
לא נשאר לה זמן רב, היא גררה את גופה הרפוי של הנערה אל פינת החדר והחליפה את בגדיה בשלה. עכשיו, לבושה בבגדי הנערה היא לקחה את הדליים ויצאה החוצה, מתעלמת מהשומרים שבחנו אותה בצאתה. מהר מאוד היא הייתה בדרך אל האורוות, מוכנה לחכות לערב כדי לעבור את החומה, אבל כרגע היה לה משהו חשוב יותר לבדוק, היא הייתה מוכרחה לברר איפה הם מחביאים את הגיבור שהנערה דיברה עליו ולגלות מיהו.

הוא הרגיש איך הכל נעצר, איך האוויר מצליף בפניו וגופו משותק מפחד. ידיו הושטו למעלה, מחפשות דבר מה להיאחז בו ולהיתלות ממנו, משהו שיכול להצילו. התחושה המשיכה, הוא ראה את השמיים מתרחקים ממנו ואת קצה הצוק נעלם מעל למעטה העננים. הוא עצם את עיניו, נושא תפילה לאמו ומבקש ממנה שתעזור לו, למרות שידע שזה חסר סיכוי.
כשנחת הרגיש איך עצמותיו משותקות, כל גופו חטף את המכה הקשה והרגיש את הזעזוע. הוא שכב שם במשך שעות, מיובש, צמא ורעב, אבל לא זז. הגוף שלו כאב והוא עצם את עיניו בתקווה להתעורר חזרה במסבאה שלה, לראות את עיניה מעליו בעודה מטפלת בו, אבל זה לא קרה, במקום זה הוא ראה את הירח גבוה מעליו, כאילו צוחק עליו.
מרכוס התרומם מעט וגרר את עצמו קרוב לקיר האבן הגדול שיצר את הצוק. הוא נשען עליו ועצם את עיניו, מקווה להירדם. אחרי כמה שעות נוספות התעורר, היה לו קר והלילה היה אכזרי, במיוחד במקום הזה, הוא היה עלול לקפוא למוות. הוא קם באיטיות, מכריח את עצמו לעמוד על רגליו ולהתחיל ללכת, לחפש מקום שבו יוכל לשקם את עצמו, לצוד ולאכול. הוא הלך עד שהשמש עלתה ואז התמוטט שוב.
כשהשמש הייתה במרכז השמיים הם מצאו אותו, הרימו אותו וגררו אותו אל המחנה שלהם. סוף סוף זכה לאכול ולשתות, לנוח, אבל ידע שהוא שבוי ושאם יגלו מה הוא באמת גורלו יחרץ. הוא זיהה אותם, את המקום שממנו באו. הם פחדו מהשמש, כאילו היא עומדת לעולל להם דבר מה. הם היו האנשים שהגיעו מהמקום שבו השמש לא זרחה. הם חטפו את הליוס.