קללת השמש הזורחת – פרק 2

קטיה עלתה במדרגות אל הקומה העליונה בביתה. הבית היה מורכב משלוש קומות, בשתיים העליונות גרו היא ונערותיה. היא הביטה מבעד לחלון שניצב באמצע הקיר הסמוך לגרם המדרגות. מבעד לחלון יכלה לראות את הנמל, את הים הרחב שהקיף אותם מכל עבר ואת שדרה הרחוקה. השדרה הייתה המקום האהוב עלייה. שם היא נהגה לדבר עם אמה כשהייתה צעירה, כשעוד הייתה גיבורה.
"גיבורה." היא ביטאה את המילה במרירות. היא לא הייתה גיבורה, אבל היא כונתה כך בפי האחרים. היא זכרה את הימים שבהם הייתה הולכת ברחובות ועוברת בין ערוגות פרחים נשכחות. היא לא אהבה לראות איך הצמחים, התבלינים ודברים אחרים שגדלו בהן נזנחו ונרקבו בתוך עצמם. נגיעה אחת הייתה מספיקה להחיות אותם, נגיעה אחת בקצות אצבעותיה. היא כונתה גיבורה ושנאה כל רגע בזה. היא לא הייתה גיבורה. בני התמותה מעולם לא הבינו, הם תמיד חשבו שחצוי בעל כוחות הוא גיבור, שהוא קיבל אותם כי יש לו תפקיד בעולם. "איזה מן תפקיד זה?" שאלה את האוויר בחריקת שיניים, "אה אמא? תעני לי!"
כבר שנים שהיא הייתה ממורמרת. היא שנאה את האלים וקיללה אותם, היא בהחלט לא הייתה גיבורה. תמיד חשבה שאם יצרו עולם שלם יכלו להיות מעט יותר נחמדים ולהעניק לאנשים החיים בעולם הזה מעט תבונה. היא ידעה שזה יקל על כולם, אם אנשים היו מבינים את העול האמיתי שיש לכוחות האלו. החייאת צמחים הייתה מהנה כשהייתה ילדה, היא הייתה מתהלכת ברחובות ועושה את זה. אבל בערב, כשחזרה הביתה זכתה לחברתו של אביה השיכור. היא הייתה מטפלת בכל בעצמה, אפילו באחיה שהיה נכה. באשמתה. אילו לא הייתה נולדת אחיה היה בסדר גמור, אבל ידעה שזה לא משנה הרבה. אמה הייתה אחראית לכך, אבל למרות שידעה זאת היא הרגישה כאילו היא הייתה האשמה המלאה. ככה הוא נתן לה להרגיש.
היא עלתה לקומה האחרונה ונשפה על הנר בעדינות. צופה בו רוטט ונכבה, מותיר אחריו שובל עשן דקיק שנעלם בחשכה.

הוא דרך על המדורה כדי לכבות אותה. לא היה לו הרבה מה לעשות, אלא לרכב. הוא יכל לרכב שעות דרך היער, אבל הוא הכיר אותו וידע שזה המקום האחרון שבו הוא רוצה להימצא. הוא עלה על הסוס ורכב לאט בדרך הסלולה. הדרך הייתה איטית יותר והוא ידע שזה סיכון עבור היילי, אבל הוא לא יכל לעבור דרך היער הרדוף. הוא המשיך לרכב עד ששמע את ההתראה. הוא ירד מגב סוסו וצפה בגשר האבן הצר. במקומות מסוימים הוא היה מחורר ולא היה לו מעקה מאף צד. פרט לכך המקום היה גבוה דיו כדי שיהיה מכוסה ערפל. מרכוס בלע את רוקו והזכיר לעצמו שהוא גיבור. הוא גיחך למחשבה, כמו תמיד. תבונתם של בני התמותה הייתה שונה כל כך מתבונתם של החצויים.
הוא בהה בגשר המתפורר והתקדם בזהירות, בודק את יציבותו של הגשר בכל צעד שעשה. הוא הלך לאט ונדמה כאילו כל צעד מרעיד את האדמה כולה. הסוס מאחוריו היה משותק מפחד, אבל בכל רגע יכל להשתולל ולהמיט חורבן על שניהם. הוא התקדם בזהירות ונעצר. מולו נפער חור עצום בדיוק במרכזו של הגשר. לא הייתה דרך לעבור את החור פרט לאפשרות שירד למטה וילך על הקורות התומכות. זה יהיה מסוכן אפילו יותר, אבל זו תיהיה האפשרות היחידה. הוא הביט בסוסו במבט מאוכזב, הוא אהב אותו והוא ידע שהסוס יעזור לו בהמשך, אבל לא הייתה ברירה. הוא הרפה מאחיזתו במושכות והמשיך לבהות ברעמתו של הסוס המשתולל שהרגיש את חוסר הבטחון של רוכבו. מרכוס התרכז ביציבה שלו וקיווה שהסוס יעצור, שיפסיק להשתולל, אחרת שניהם יפלו לתהום.
לבסוף הסוס נפל, צעדיו נעשו גדולים יותר עד שלא יכל להחזיק את עצמו על הגשר. הוא התפורר מאחור והסוס המבוהל נעמד על רגליו האחוריות וצהל. הוא נפל לאחור ומרכוס נותר על הגשר מבלי להחזיר מבט שני לעבר הגוף הצונח מטה. הוא ידע מה יראה, מה הגובה, הוא לא רצה לפחד עכשיו. הסוס היה נאמן, אבל הוא נעלם, נעלם לנצח.
הוא ירד בזהירות לקורות התומכות, משחיל את גופו דרך אחד הבורות הקטנים שקדמו לבור הגדול על הגשר. ידיו מעל ראשו, תופסות באבני הגשר, עזרו לו ליצב את עצמו. הוא הביט למטה, בולע את רוקו בפחד והרים את מבטו קדימה. רק שלא היה קדימה. האוויר נמלא בערפל שהסתיר את ההמשך וכל שנותר למרכוס לעשות הוא לקוות. הוא המשיך לצעוד, עקב בצד אגודל והתקדם עד שהגיע אל הקצה. עכשיו היה צריך להרים את עצמו כלפי מעלה ונראה כאילו לא היה לו סיכוי. הוא מעולם לא התאמן, כל הדברים שעשה היו טבעיים לו, אבל הוא לא היה חזק ולא היה בטוח שיצליח להרים את משקל גופו.
הוא עזב את אבני הגשר ותפס את האדמה שנחה עליו בחלקו האחרון. זה היה הסיכוי היחיד שלו ואם לא יצליח, יפול אל מותו. הוא עצם את עיניו וקמץ את אגרופיו חזק כל כך עד שמפרקי אצבעותיו הלבינו. בתנועה חזקה משך עצמו למעלה, אבל ברגע האחרון אחיזתו התרופפה והוא הרגיש את עצמו נופל.