קללת השמש הזורחת – פרק 1

מרכוס האיץ בסוס שוב ושוב. לרגע שקל להשאיר אותו בצד הדרך ולהמשיך ברגל, אבל ידע שזה יהיה מהיר יותר רק למספר שעות. הוא ידע שהדרך המהירה ביותר להגיע אלייה הייתה דרך היערות המושלגים, אבל אף גיבור שפוי בדעתו לא העז להיכנס לכאן. גיבור. הוא גיחך כשחשב על זה. הוא בהחלט לא היה גיבור, אבל אולי סוף סוך יעשה לאחד. הוא חשב על שלל הכינויים שאנשי הכפר נהגו להעניק לבני מינו. הוא ידע שהכינויים האלו מעטים בניגוד לאלו שנתנו במקומות אחרים, אבל העובדה שהחשיבו אותו לגיבור תמיד מצאה חן בעיניו.
הוא דהר מרחקים עצומים באותו היום, ולכן הרשה לעצמו לעצור ולנוח. הוא ירד מסוסו ובחן את הסביבה. הוא ידע שהוא מתקדם ליעדו מצפייה בעלים היבשים שנחתו על הרצפה. הוא דרך עליהם והקשיב לצליל שהפיקו כשהתפצחו מתחת למגפיו. לבסוף עצר וקשר את סוסו לאחד העצים הבודדים שנראו יציבים. רוב העצים נראו כאילו יפלו ויהרגו אותו במקום אם רק יתקרב, אבל הוא חייך למראה הזה ותהה כמה נחמד היה להמשיך להסתובב עם קטיה. הוא ניער את ראשו בייאוש, אסור לו לחשוב עלייה, עליו להמשיך במסע שלו בלעדיה, לא משנה מה כוחה. הוא דרש ממנה להישאר בכפר מסיבה מסוימת ולא התכוון לסכן אותה שוב.
כאשר מרכוס נשכב לישון הוא ידע שלא ירדם. במקום להיאבק בנדודי השינה הוא בחן את סביבתו שוב ושוב, עד שידע אותה בעל פה. הוא חייך לעצמו כשצפה בעלים המעטים שנותרו על העצים. הוא הכיר את המקום, שמע עליו בעבר. זה היה המקום, המקום שאליו האלים לא חזרו מעולם.

המסבאה הייתה מלאה. קטיה ישבה מאחור והביטה מבעד לחלון. היא לא רצתה לשרת את האנשים האלו, להגיש להם מזון או שתייה, היא רצתה לצפות בהם נרקבים ונאבדים בשאול לנצח. היא חייכה לעצמה לנוכח המחשבה, אבל ידעה שהיא מפנה את הכעס שלה למקום הלא נכון. היא הייתה צריכה ללכת אחריו, להתעלם מהאיסורים שלו ולרכוב אחריו בכל זאת, לעזור לו במסע שלו. מאז שהלך היא ניסתה למצוא הגיון במילותיו, רמזים כלשהו ליעדו, אבל לא מצאה דבר.
היא סקרה במבטה את הסועדים. שיכורים מיין ומבשר. מבקשים מנערותיה שיביאו להם עוד, אפילו שלא היה להם עניין בזה. היא ידעה מה הם רוצים ולרוב לא הייתה מונעת את זה מהם, הם היו הלקוחות, היא הייתה זקוקה לכסף. אבל היום הכל היה שונה, כעסה העיב עלייה ועל יכולתה לשפוט את המקרים כמו שצריך. היא בחנה אותם עד שבחרה בבחור שמן שלבש בגדים לבנים מוכתמים ביין וכתמי שומן.
קטיה צעדה לכיוונו של הבחור, מפלסת את דרכה בין שאר הסועדים לנערותיה. כשהתקרבה אליו היססה, אבל שלפה את הפגיון שלה ועשתה את הצעדים האחרונים. היא שמעה את קול צחוקו הגס מהדהד באוזנייה ותחבה את הסכין בין רגליו. "שני סנטימטרים למעלה והיית מסורס." אמרה בקול ארסי. הוא השתתק ועל פניו עלתה ארשת מפוחדת שנעלמה תוך רגעים ספורים.
הוא צחק שוב את צחוקו הגס וסטר לה. צוחק שוב.
"צא." היא אמרה, אוחזת בסכין הנעוץ במקומו.
כשגיחך שלפה אותו החוצה. "אמרתי, צא." הוסיפה וחיכתה בעודה משחקת בסכינה.
הגברים בהו בו. הארשת על פניו נשארה רצינית, כאילו לא אכפת לו מה קרה הרגע, אבל מבט אחד בעיניה והוא הבין מי היא, מה היא. הוא משך את כסאו לאחור וקם, יוצא מהמקום. היא פנתה אל חבריו, מושיטה להם את ידה. "שלמו וצאו." אמרה, מחכה. הם הביטו זה בזה בבלבול ולבסוף זרקו על השולחן כמה מטבעות ורטנו בצאתם.