קללת השמש הזורחת – פרולוג

היא התבוננה בשלג בעגמומיות. היא לא הייתה אמורה להיות כאן, היא הייתה אמורה להיות עכשיו עם אחיה, להגיע אל עיר הבירה שטופת השמש ולהיכנס לאחד המקדשים. היא הייתה בתו היחידה של אביה זה אלפי שנים, בת יחידה בין בנים רבים מספור. כולם היו כמוה, אבל שונים ממנה באותה מידה. היא שנאה את הבגידה שלו, את הערמומיות שלו, את העובדה שנפלה בפח הזה. היא חשבה שהיא אוהבת אותו, אבל הוא השתמש בה כדי לעזור לאבותיו להמשיך לקיים את הקללה.
היא הביטה לשמיים, מחפשת סימן כלשהו לקיץ שעתיד לבוא, לקרן שמש בודדה שתעזור לה. זה היה חסר תועלת, המקום הזה היה המקום היחיד שבו השמש לא זרחה. היא תהתה איך המקום מואר ביום, אבל זה לא היה חשוב עכשיו. העובדה שהיא לכודה הייתה חשובה, העובדה שכל אחיה בוודאי טורחים למצוא אותה ומסכנים את עצמם. היא ידעה שתשנא את עצמה אם מישהו מהם יפגע או יהרג בגלל המעשים שלה, בגלל שהעזה להתאהב.
היא התנתקה ממחשבותיה כששמעה את דלת חדרה נפתחת, דלת כלאה.
"תלך מפה, אני ממילא לא אקשיב לך." היא אמרה בנוקשות ושילבה את ידיה על חזה.
הוא שתק, ולרגע אחד לא הייתה בטוחה שזה הוא. "היילי…" הוא אמר לבסוף, מנסה להתקרב אלייה.
"תתרחק." היא ציוותה, כאילו שכחה את מקומה, "אני לעולם לא אסלח לך."
היא הסתובבה אליו ובחנה את דמותו. כשפגשה אותו היה לבוש סחבות בצד הדרך. מקבץ נדבות נואש בעל עיניים מרתקות ומילים שהקסימו אותה בכל כך קלות. עכשיו היה לבוש בבגדים חמים וצבעוניים. בגדים שרק אנשים בעלי הון יכלו להרשות לעצמם. היא בחנה אותו שוב ושוב, מסרבת להאמין. היא יכלה בקלות להאמין שהערים עלייה מהתחלה רק בשביל לקבל נקמה, אבל לא יכלה לסבול את העובדה שמכר אותה בתמורה לכסף.
הוא חייך חיוך נבוך, כמו בפעם הראשונה שראתה אותו. החיוך גרם לה להירתע, להיבהל, היא ידעה שלא תוכל לסמוך עליו יותר. "אני מצטער היילי." הוא אמר, למרות שלא נשמעה כל חרטה בקולו. הוא התקרב אלייה, לא נותן לה להתחמק. "אהבתי אותך. באמת. אבל אז גיליתי מה את והבנתי-" היא קטעה אותו והרימה את מבטה. הוא חשב עלייה כמפלצת, כעל יצור נוראי שיש להשמיד. את מילותיו הוא ביטא בסלידה ודאג להדגיש את העובדה שהוא לא מחבב אותה יותר, אפילו לא קצת. היא רצתה לבכות, היא רצתה להעניש את עצמה על טיפשותה, אבל ידעה שעלייה להירגע ולשחק את המשחק, שעלייה לשרוד.

מאז היא לא ראתה אותו. הוא לא ביקר אותה יותר והיא שמחה על כך. היא הייתה אסירת תודה לשוביה על כך שנהגו להרעיב אותה בתחילת שהייתה במקום, על כך שנתנו לה לעבור את המסע בשלג באותה כפותה, רטובה ורעבה. היא הייתה אסירת תודה על העינויים שהעבירו אותה, גם אם לא היו רשמיים. אבל היא כעסה על החדר שקיבלה. מבט מהיר בחדר נתן לה את התחושה שהיא לא אסירה, שהם רוצים אותה כאן, אבל לא מתכוונים להרוג אותה. היא ידעה שכך זה יהיה קשה יותר, כך היא לא תוכל לפגוע בהם מבלי להרגיש אשמה.
היא תכננה כל רגע בבריחה שלה, היא רק הייתה צריכה לדעת מתי. היא ידעה שהם ינסו להרוג אותה בסופו של דבר, ולא רצתה לעשות הכל מהר מדי, היא התכוונה לגרום להם להאמין שהכל בשליטתם, שהכל בסדר. היא הערימה עליהם ושנאה כל רגע. היא ידעה שדברים ישתבשו בדרך, אבל ידעה איך יהיה עלייה לתקן אותם, היא תצטרך לפגוע בהם, ואולי אפילו להרוג.