קללת גאיה – פרק 4

אופיר שאלה "מה יהיה מפה? מה הלאה? נגמרו הרמזים! נגמרו הרעיונות!"
בקול מנחם שלא שלי, אמרתי לה: "אל תדאגי, הכל עוד ימשיך" בתוספת צחוק מרושע, עדין.
אופיר אמרה בתמימות: "אבל למה צחוק מרושע?"

-מנקודת המבט של אופיר-
האמת אני רוצה שגאיה תופיע. אני לא אוהבת את החידות חסרות המשמעות האלה. מיצידי, שגאיה תיתן לנו את כל המידע הדרוש. אבל מאיך שגאיה צחקה אני כבר לא הכי בוטחת בה. דפני ששמעה את עצמה נחרדה ואמרה שזה ממש אסון. שגאיה רוצה להתעורר! אני לא יודעת מה יקרה ואם זה יהיה נורא אז שאלתי אותה. כן שאלתי אותה. זה דיי פשוט. דפני עושה את מבט הזומבי וגאיה מדברת.
אני: "גאיה מה קורה כאשר את מתעוררת?"
גאיה: "האלים כלאו אותי כי הם יודעים שאני רציתי לנקום. אבל עכשיו אני רק רוצה לעזור, להועיל לאדמה, לצמחיה, לחיים. אני לא רוצה לעשות כל רע."
אני: "אבל למה את רוצה להתעורר?"
גאיה: "הילדים של היום… את לא מבינה! כלאו אותי במשך יותר מ-500 שנה! רק מבין לבין אני זוכה להעורר, וזה רק בימים שלזאוס יש מצב רוח טוב! זה לא קורה הרבה! כאשר יש רעידות אדמה קטנות אני מתעוררת לכמה דקות. לכן כולם אומרים שאחרי שיש רעידת אדמה כמה דקות אחר כך יש שוב רעידת אדמה קטנה."
אבא של דפני קרא לנו ללכת לישון.
ביקשתי מדפני שתספר לי כל חלום וחלום. "אוליי הוא חשוב" הסברתי.
לדפני יש לפעמים (הרבה לפעמים) חלומות נורא מוזרים. כמו חלום אחד, שאני זוכרת טוב יותר מכל חלום אחר.
יש עוד חלומות, והם רבים משאוכל לספר, אבל אני אספר אחד, שהוא, משום מה, האהוב ביותר על דפני.
רואים ילדה קטנה, עם שער חום-אדמה חלק, ועור בגוון חום בהיר. הילדה מתקדמת לעבר צמח ולאט לאט הופכת לאישה רצינית ובוגרת מבחינות רבות. השמיים עטפו אותה, והאזור בו היו, היה שחור אמיתי. שחור יותר מכל שחור אחר. כשהשמיים חזר למקומו, האישה הייתה מוקפת בתינוקות אבן, שמהר מאוד קיבלו צורת אדם.
דפני טוענת שאלו גאיה ואורנוס מביאים את הטיטנים לעולם, והיא צודקת. אני מניחה. היא טובה במיתולוגיה יותר ממני…
החלום השני שאני זוכרת, זה שהוזכר במשפט עם הסוגריים, הוא חלום שבו לא מופיעים אלים. אבל כמעט כולו בשחור לבן. הוא היה מפחיד, אז אני לא אספר, אני לא רוצה שיהיה סיוטים למישהו. להזכר בו עושה לי סיוטים.
בבקר ביקשתי מדפני לספר לי את החלומות. אחד מהם היה לא קשור, אבל הפיל אותנו מצחוק. ואוליי הוא כן קשור. החלום השני, היה מוזר מאוד, אבל נסבל.