קללת אדמה – פרק 98

לאף אחד לא היה כוח לחגוג. לאף אחד לא היה כוח למרשמלו. אפילו לי לא.
התכריכים של לוקאס נשרפו. תכריכים עם דוגמת ינשוף עליהם, כסמל לאתנה.
האווירה שם הייתה עכורה מאוד.
כירון, אמה ואנבת' נשאו דברים, ולאור העובדה שאני לא זוכר אותם זה רק מראה שאפילו לא הקשבתי, כי יש לי זיכרון פנומנלי.
חזרתי לביתן שלי, לישון. לחוץ לקראת הזימון מחר. כן. שניים-עשר ישויות שעומדות לחתוך אותי לפיסות קטנות, וגם אם לא, מספיק מבט זועם אחד שלהם בשביל שאני ארגיש רע למשך כל החיים.
***
הייתי לחוץ.
"אני נראה בסדר?" שאלתי את כירון.
"בוודאי." הוא אמר. "לבוש הולם… אפשר לחשוב. פעם הם היו מקבלים גם גיבורים מכוסים בבוץ."
"כן, זה כשהם לא רצו לרדת עליך ועל העבודה שלך." אמרתי.
כירון לא ענה. כנראה כי התחצפתי בכזו גסות כלפי האלים.
ארגוס כבר חיכה לנו עם ההסעה לקומה השש מאות של האמפייר סטייט בילדינג.
המכתבים שלנו היוו אישורי כניסה, כך שלא נאלץ לשחד שוב את השומר, או לדבר איתו וכאלו.
בדרך לשם אני ואמה שתקנו יותר מארגוס, אם זה היה בכלל אפשרי. על פי פרסי, השמועה הייתה שיש לו עין גם על הלשון, מלבד כל העיניים שגם ככה יש לו על כל הגוף.
ארגוס הוריד אותנו ליד הבניין הגבוה, כאשר אני יצאתי ראשון ואחריי אמה.
"מוכנה?" שאלתי אותה.
"לא." היא אמרה. "ואתה?"
"לא." עניתי.
"יש לנו ברירה?" היא שאלה.
"לא ממש." אמרתי.
אמה נכנסה ראשונה לבניין ואני אחריה.
היא ניגשה לשומר, שישב שם וקרא ספר, בדיוק כמו שפרסי תיאר אותו אז בספר שהוא עצמו כתב.
"לקומה ה – 600 בבקשה." אמרה אמה.
"שוב פעם השקר הזה על הקומה השש מאות?" שאל השומר. היה לו קול גס אך עם זאת יפה, כמו יהלום לא מלוטש.
"אז זהו…" אמרה אמה, והושיטה את המכתב שלה.
"קחו את זה, אבל תדאגו שאתם לבד." הוא אמר, והושיט לנו כרטיס בצבע אדום.
"תודה." אמרה אמה, ונתנה לו דרכמת זהב יחידה.
נכנסנו למעלית, ואמה הכניסה את הכרטיס דרך החריץ, ואז הופיע כפתור חדש בצבע אדום כמו הכרטיס, עליו נכתב במספרים לבנים חלולים – 600.
לחצתי, והרגשתי איך המעלית עולה במהירות.
הדלתות נפתחו בקול דינג.
בהתחלה הייתי משוכנע שמשהו יצר אשליה. קודם כל, הגענו לעיר, אל רחוב כלשהו, ככל הנראה הרחוב הראשון. משני הצדדים היו שורות של בתים חומים. המדרכות היו לבנות. אפילו הכביש היה לבן. היו שם שוליים בצבע זהב. בכל הצדדים החושך לא הורגש לעומת האור. צעדתי קדימה יחד עם אמה. אחרי כמה זמן הבתים התחלפו במזרקות ענקיות עשויות שיש לבן ובתוכן מים צלולים כחולים מדהימים. היה בכל מזרקה פסל זהב אחר בצורות של סוסים, כלבים, דולפינים ועוד בעלי חיים. המזרקות התיזו מים בדרכים מיוחדות. אחד המזרקות ירתה מים תוך כדי סיבוב כך שנוצרה מעין ספירלת מים. מזרקה אחרת השפריצה מים משני צדדים וכך נוצרה מעין כיפת מים.
המשכנו עוד. מכל הצדדים היו עצים ירוקים שגדלו על אדמה חומה.
נערים ונערות יפהפיים עברו מידי פעם, הציצו מתוך חלונות הבתים.
אחרי הליכה רבה הגענו לבסוף לזוג שערי זהב ענקיים. כאשר עברנו דרכם היו כבר קירות לבנים מקושטים ציורי קיר ססגוניים.
התהלכנו ובין היתר ראינו בצדדים מקדשים. לבסוף הגענו לשתי דלתות כחולות. הסתכלתי על אמה. הרגשתי עוצמה. ידעתי שהאלים נמצאים מאחורי הדלת הזו ממש.
"את מוכנה?" שאלתי.
"אתה שואל את אותן שאלות, שמת לב?" היא אמרה לי בנימה סרקסטית.
"לא צריך" אמרתי ופתחתי את הדלתות.
בפנים ישבו שניים עשר אנשים בגובה שישה מטרים לפחות. כל אחד על כיסא מיוחד אחר.
נכנסתי פנימה ברגליים רועדות.
הם דיברו ביניהם עד שנכנסנו ואז השתתקו.
בכיסא הראשון ישב גבר מזוקן לבוש חולצת פסים דקיקים בצבעים כחול ולבן. זאוס.
לידו, ישבה אישה שלבשה שמלה לבנה. היה לה שיער בצבע שוקולד קלוע בצמה. המלכה הרה. מצידו השני של זאוס, גבר שזוף עם עיניים ירוקות ושיער שחור כמו של אמה. פוסידון. לידו, ארס, אפולו, הפייסטוס, הרמס ודיוניסוס. מצד הנשים, דמטר, אמא שלי – אתנה, ארטמיס ואפרודיטה.
תבינו, גם ככה אני לא טיפוס של מילים. היה לי ברור שמילה אחת לא נכונה, ואני מתפצפץ למותי. בחדר שררה דממה על טבעית.
"גיבורים." אמר זאוס.
הקול שלו היה חד ושורט כמו חרב.
רעדתי במקום שלי בחוסר ביטחון משווא.
הבטתי באמה בתחינה שתענה, אבל אפילו לאמה ברחו המילים מהפה.
"עלינו לדון בנוגע למסע החיפושים שלך שהיה כישלון." הסביר זאוס.
"אח, אמרתי לך, הוא לא היה כישלון." התעקש פוסידון.
"הס!" קרא זאוס. "ובכן, ספרו לי מה אירע במסע הזה."
הוא בהה בי במבט נוקב, וידעתי שאני מסמיק.
ואז אמה פתחה את הפה והתחילה לספר.