קללת אדמה – פרק 97

לא. אמרתי לתומאס לא.
טוב, זה היה די צפוי שאסרב. לא התכוונתי לאבד עוד חבר. אם יש לי קצת שכל בראש, אני אפסיק לצאת למסעות חיפושים. אני אפסיק להסתכן ולהרוג עוד מהחברים שלי.
נשכבתי על המיטה וכבשתי את פניי בכרית. רציתי כל כך לבכות, לשכוח מכל, לא לחשוב על מה שקרה מאז ש.. הוא מת.
לא הייתי מסוגלת לחבר את המשפט הזה שאומר שלוקאס איננו. לא יכולתי לומר או אפילו לחשוב בזמנו: "לוקאס מת. הוא איננו, לא תראי אותו יותר."
ניסיתי לבכות, אבל היה נראה שבזבזתי את כל הדמעות שלי על הקרובים שכבר איבדתי.
קללה מטופשת.
מי אחראי בכלל אליה? מי החליט שמגיע לי לסבול מוות של כל כך הרבה אנשים? ולמה אני?
כאילו בתשובה לשאלתי, מכתב הופיע על השידה שליד המיטה שלי. המכתב היה קלף מגולגל וחתום בשעווה אדומה. הבטתי במכתב בתיעוב. קיבלתי פעם מכתב כזה. הוא לא היה נעים במיוחד בפעם שעברה. הוא נועד להראות שהאלים ידעו על כל הדרך שעברתי במסע שבו קיבלתי את המכתב עוד לפני שעברתי אותה. זה היה לפני שלוש שנים, במסע שבו רון מת.
בחוסר חשק פתחתי את המכתב, ועם כל שורה עיניי נפערו וכך גם פי.
הנוסח שלו היה דומה לזה:
"אנו, מועצת האלים האולימפית, מזמנים את אמה פרייס ותומאס האסלר למועצה הקרובה, שתחול ביום שלאחר חזרתם ממסע החיפושים. שבה ידונו החצויים בעקבות מסע החיפושים הכושל שלהם.
על החצויים הנזכרים להגיע בלבוש הולם.
מועצת האלים האולימפיים."
בכתב יד מוכר מעט נכתב למטה:
"אמה,
אני לא מסכים עם המועצה בנוגע לכשל במסע שלכם. ובגלל זה את חייבת להתייצב במועצה הקרובה, למרות שאת ממש לא רוצה לעשות את זה. אני אהיה בעדכם.
פוסידון."
תהיתי איך פוסידון יודע שלא התכוונתי להגיע לשטות הזאת ולמה האלים החליטו שמסע החיפושים שלנו נחשב "כושל".
זרקתי את המכתב לפח ועצמתי עיניים, למרות שידעתי שהוא יחזור בדיוק למקום בו היה לפני.
קמתי ופניתי לביתן אתנה, לדבר עם תומאס ולהחליט מה כדאי לעשות.
ולחשוב שכל מה שרציתי היה לנוח…
*****
תומאס לא היה בביתן אתנה.
למעשה, אף אחד במחנה לא ראה אותו מאז שעזבתי אותו לפני כמה זמן.
הסתובבתי במחנה עוד כמה רגעים עד שנמאס לי ופניתי אל היער, קיוויתי מאוד לפגוש אותו שם. למרות שהיה מביך לחשוב שאדבר עכשיו כרגיל עם תומאס, ידעתי שככה זה צריך להיות.
תומאס היה נחמד אליי כל כך הרבה פעמים, לא התכוונתי לפגוע בו או לסכן אותו במוות של איזו קללה. הוא היה די בטוח שהקללה תוסר בגלל שחזרנו שלושה למחנה ולא שניים, אבל לא יכולתי להיות בטוחה בזה. לא הייתי בטוחה בכלום בשלב הזה.
מצאתי אותו ליד הנהר, הוא יצר אדוות במים בעזרת אצבעו ולא נראה שהוא שם לב אליי. התיישבתי לצידו בשקט וחיכיתי.
"למה את פה?" הוא שאל בקול שקט.
הבטתי בו רגע ואז עניתי: "איך אתה מרגיש?"
"לא ענית על השאלה שלי." הוא השיב.
"אני פה כי… אני דאגתי לך." שיקרתי.
כלומר, לא שיקרתי לגמרי, באמת דאגתי לתומאס. אבל לא זאת הסיבה שיצאתי לחפש אותו.
"אני בסדר, כמו שאת רואה.." הוא אמר ואפילו לא הרים את מבטו אליי.
הבטתי גם אני במים ואז נאנחתי. "איך אתה מרגיש?" שאלתי שוב.
הוא סוף-סוף הרים אליי מבט, עיניו היו אדומות מעט. וקולו היה שבור כשאמר: "אני מתגעגע אליו."
לא לזה התכוונתי, האמת. התכוונתי לעובדה שדחיתי אותו. חשבתי שגם אותו זה יטריד, שינסה לעשות משהו שיגרום לי להאמין שלא יפגע בי או ייפגע ממני, ואז אהיה מוכנה להקשיב. ידעתי שאם רק יבקש עוד פעם אחת ויגיד לי שהוא מסוגל להתמודד עם מה שיבוא, אני אסכים. אבל לא נראה שזה הטריד אותו.
המוות של.. שלו היה מה שהטריד את תומאס.
"אני – "
"אם באת לשאול אותי על המכתב אמה, אני מתכוון ללכת" תומאס עצר אותי ומבטו היה רציני.
הבטתי בו במבוכה. "איך אתה יודע?"
הוא הוציא מכיסו מכתב מקופל והושיט לי אותו. "גם אני קיבלתי אחד כזה."
פתחתי את המכתב. אלא שלמכתב של תומאס לא צורף שום כתב נוסף שאמר שאמא שלו תומכת בו.
"תומאס, אני – "
"אמה, בבקשה. בואי פשוט נעזוב את זה." הוא ביקש. "אני לא רוצה להיזכר בכלום. אני רוצה ללכת לאולימפוס ולהבין למה האלים חושבים שנכשלנו. אני רוצה לשמוע שהאדס יעניק ללוקאס מקום ראוי באליסיום, אם לוקאס יבחר בכך. וזה מה שאני עומד לעשות. את יכולה לבוא איתי, ואת יכולה להישאר כאן. תחליטי."
אז החלטתי.