קללת אדמה – פרק 96

"אז אתה מסתובב במשך שבוע וחצי עם יד שבורה, ומתעסק איתה?" שאל כירון.
"פחת או יותר." אמרתי.
"בתור בן של אמא שלך, אתה התנהגת בטיפשות." הוא אמר.
"למה?" שאלתי.
"אתה היית יכול לעשות לעצמך נזק לכל החיים." הוא אמר, ועיניו רציניות להפליא.
"אז מה?" שאלתי.
כירון כנראה הבין שזו מלחמה אבודה מראש, אז הוא פשוט הסתפק בהמשך עבודה שקטה.
בכל הזמן הזה אמה ישבה לידי, וסתם ישבה שם, דוממת ושקטה כמו אבן, אפילו עם כל הפרעות הקשב שלה.
היא הפתיעה אותי לחלוטין.
אחרי המוות של אח שלה בשנה שעברה, היא הייתה כל כך עצבנית שהיא דאגה לי לצלקת נחמדה בזרוע ימין, שעכשיו נבדקה על ידי כירון.
הייתי בטוח שאחרי המוות של החבר שלה, היא תתחיל לכעוס, לצרוח, ואולי להרוס דברים, אבל לא. היא הייתה שקטה.
נכון, היא הייתה שקטה באופן מחשיד לחלוטין עד כדי כך שלפעמים, גם אם היו פונים אליה, היא הייתה שותקת, וכל כמה דקות היא הייתה עושה מעין צליל קטן, אבל זהו.
הדמעות כבר נעלמו, כאילו בכתה את הכל על שלוש הפעמים הקודמות שמת לה קרוב.
קיוויתי בכל ליבי שהקללה שלה באמת הוסרה. לא ידעתי איך היא תשרוד עוד מוות של משהו.
האופי העיקש של אמה יהיה זה שידאג שהיא תמשיך לצאת למסעות חיפושים.
"אתה משוחרר." הוא אמר. "אבל תנסה להלחם ביד שמאל בכל זאת. זה גם טוב שתתאמן ביד אחרת."
"כירון, אני גם ככה שמאלי." אמרתי.
"אה…" הוא אמר. "אם כך, הרווחת."
"יש היום מדורה?" שאלתי.
"ברור." הוא אמר.
"ויהיה שם… מרשמלו צלוי?" שאלתי.
"אני מקווה שלא תגמור שקית מרשמלו שלמה בעצמך כמו בפעם שעברה, מר האסלר הצעיר." הוא אמר לי בקול מתנגן.
"ברור שלא." מלמלתי.
אני ואמה יצאנו לאור היום שהאיר על המחנה.
"אתה יודע… חשבתי שאני לעולם לא אוכל להתאושש." אמרה לי אמה, מביטה בי במבט רציני במיוחד.
"את הפתעת אותי." הסכמתי איתה.
"שמע, אני מודה לך. על הכל." אמרה אמה. "בלעדייך לא הייתי מסוגלת להתמודד עם המוות שלו."
שלו. מאז שלוקאס מת, הוא הפך ל"הוא" או ל"לו". היא לא הגתה את השם שוב.
"אין בעד מה." אמרתי בקול חלול.
"ו… אני… אני חושבת שאני מבינה למה מחקת לי את הזיכרון אז…"
"כן…" אמרתי. "אני מצטער על זה."
"ו… יש לי שאלה. זוכר שבמסע אתה "שכחת" מי אני, וכל זה. מה קרה אז?" היא שאלה.
השפלתי מבט.
"זה היה כשידעתי שאת מאוהבת בו, ואני מאוהב בך, ואני יודע שאין לי סיכוי. הרגשתי רע עם זה שאני אוהב אותך. רציתי לשכוח מהכל וזהו. תכננתי רק לבטל את האהבה, אבל זה… הגיע רחוק מידי." אמרתי לה.
"אל תבטל את זה." היא אמרה. "אל תעשה לעצמך נזק כזה שוב."
"אמה… את חושבת שזה ילך בינינו?" שאלתי אותה.
"אני לא יודעת מה אני מרגישה, אני לא מסוגלת להחליט אם מה שאני מרגישה הוא אמיתי… אני לא רוצה עוד חבר. אני לא רוצה שתהיה החבר שלי, ופתאום תמות בגלל הקללה המפגרת שיש עלי. אני לא רוצה לצאת איתך לעוד מסע חיפושים מחשש שאתה תהיה הבא בתור שימות אם הקללה לא הוסרה. אני לא רוצה להיות שוב פעם זאת שמתאבלת." היא אמרה.
"כלומר…?" שאלתי.
"לא" היא לחשה בשקט. "התשובה לשאלה שלך היא פשוט לא."
לא…
הלא שהדהד לי כל מסע החיפושים הזה.
מאז שקלטתי שאני באמת מאוהב באמה.
הייתי צריך לצפות את זה שהיא לא תרצה אותי.
"בבקשה, אל תכעס עלי." היא אמרה.
"לא. אני מבין." אמרתי בקול חלול יותר ממה שרציתי.
"אתה לא." היא אמרה. "אתה כועס."
היא השפילה מבט.
"אני באמת מבין, ואני לא כועס." אמרתי. "סתם מאוכזב."
היא חייכה אלי חיוך עקום.
"בכל מקרה… אני חוזרת לביתן שלי." היא אמרה.
"תיהני." אמרתי לה, מביט בעקבות שלה בדרך לביתן שלה, עד שהיא נעלמה לי מהעין.
לא. היא אמרה לי לא.