קללת אדמה – פרק 92

תומאס מהר מאוד ברח לחדר שלו בתירוץ שהוא מארגן כמה חפצים. אחר כך הוא מיהר לברוח החוצה. התירוץ שלו היה שלא ראה את המקום כבר הרבה זמן והוא רוצה להסתובב לפני שנצא חזרה למחנה.
"אתה בטוח ש…?" הבטתי בו בשקט. "להסתובב לבד זה.. לא טוב ממש"
הוא משך בכתפיו ואביו חייך. "הבן שלי, הוא גבר-גבר, את לא צריכה לדאוג לגביו אמה"
תומאס הסמיק כל כך שהתקשיתי לבלום את צחוקי.
הוא יצא מהר מהבית, שהחרב בניצב קשורה לחגורתו.
במהלך החצי שעה הבאה, אבא של תומאס סיפר לנו בדיחות ואת ה.. אמ.. הפדיחות הגדולות של תומאס. זה היה כל כך מביך שבשלב מסוים שמחתי שתומאס לא נמצא פה. הוא בטח היה נעלב מכמות הפעמים שצחקנו בה, והוא בטח היה הופך אדום כמו תות של המחנה.
כשהוא סוף-סוף חזר, אבא שלו בדיוק סיפר לנו על הפעם שבה השתתף במחזה בבית הספר שלו בכיתה ב'. הוא שיחק דמות מאוד אהובה במחזה "הקוסם מארץ עוץ". אמ.. כן, אני מדברת על טוטו, הכלב של דורותי.
לוקאס ואלכס פרצו בצחוק אדיר, אני דווקא העדפתי להשפיל מבט ולכסות את פי בידיי. תומאס הביט בנו והאדים. לא הייתי יכולה לנחש אם מבושה או מכעס.
"טוב. אם אבא שלי גמר להביך אותי.." תומאס אמר, קולו הופך רציני. "כדאי שנזוז"
"מה קרה?" שאלתי והבטתי בהחלפי המבטים בין לוקאס לתומאס.
,כן, אנחנו צריכים למהר" לוקאס אמר לבסוף.
"למהר…?" אלכס שאל בתמיהה. ממש כמו שאני רציתי לשאול.
"כן, אנחנו חייבים לחזור למחנה." לוקאס אמר וקם על רגליו. "תודה לך, מר האסלר, על האירוח"
הנהנתי בראשי, אלכס עשה כמוני.
"בטח, שמח שבאתם." הוא אמר. "אה, ואני מצטער על חוסר הנעימות.. לוקאס, אמה…"
תומאס הביט בנו בריכוז עכשיו כשאני, לוקאס וגם אביו של תומאס, הבטנו זה בזה, מובכים מעט.
"מה כבר קרה ש– ?" תומאס התחיל.
"נסביר מאוחר יותר." לוקאס מיהר לקטוע אותו.
תומאס בחן אותנו עוד רגע ואז משך בכתפיו. רומאן הרשה לתומאס לחבק אותו, גם אני הורשתי לעשות את זה. לוקאס ואלכס, לעומתנו, חטפו מכות בבטן מאגרופים של ילד בן ארבע.
"אני – לא – פעוט – שמחבקים – אותו!" הוא קרא ורקע ברגלו.
תומאס נראה כאילו הוא מתמוגג מאושר, גם אביו נראה ככה.
"אמ.. טוב, אז תודה רבה.." מלמלתי ותפסתי בזרועו של לוקאס. גררתי אותו החוצה אחריי. אלכס ותומאס מיהרו בעקבותינו.
כשיצאנו החוצה גילינו שהאוויר כבר הפך קריר הרבה יותר.
"איך אנחנו מתקדמים?" אלכס שאל.
"שום מטוס!" הזהרתי מיד את תומאס.
"אני יודע." הוא אמר והביט סביבו לרגע.
"מה אתה מחפש?" לוקאס שאל.
"רק.. מישהו ש– "
"יואו! תומאס!" מישהו צעק ממש בחשכה מלפנינו.
נערה, כבת שש-עשרה, רצה לקראתנו ונתלתה על צווארו של תומאס.
"אני-לא-מאמינה-שאתה-פה! חשבתי-שאתה-מעביר-את-הקיץ-במחנה-שהוא-חיקוי-של-פרסי-ג'קסון-או-משהו" היא דברה מהר, בנשימה אחת, כאילו פחדה שתשכח משהו ממה שהיא אמורה להגיד.
"הי.. היי ליס" תומאס הסמיק יותר משהסמיק בזמן כל השיחה שלנו עם אבא שלו.
"ליס?" שאלתי בקול רם ולועג משהתכוונתי.
"זאת אני" הנערה חייכה. היה לה כובע צמר חמוד ונעלי ספורט שחורות, החולצה הכחולה שלה הייתה חמודה, מכנסי הג'ינס שלה נראו כאילו ראו ימים טובים יותר. היא נראתה… בסדר. אני מניחה.
"ליס היא.. אמ.. חברה שלי" תומאס התחיל.
"חברה שלך?!" אלכס התפרץ לפני שתומאס הספיק לומר עוד משהו.
"וואו! תמיד ידעתי שיש לך את זה, אבל כזאת בחורה יפיפייה ו – " לוקאס השתתק כשהחטפתי לו מרפק בין הצלעות. "למה זה היה טוב?" הוא התגונן.
"לך…" הדגשתי. "יש חברה, שמור על הלשון בפנים, לוקאס. שלא תזיל עליה ריר"
בסדר, כעסתי. אין לי מושג למה. אולי זאת העובדה ששלושת הבנים האלו הביטו בליס הזאת כאילו היא הבחורה הראשונה שהם רואים וזה הפריע לי. אני הרי עברתי איתם מסע שלם.
ליס צחקה. "אני לא חברה של תומאס במובן הזה. אנחנו חברים מבית הספר, ידידים."
תומאס נאנח. כאילו רצה לומר: "אמרתי לכם"
אלכס, לעומתו, חייך חיוך רחב. "אז.. ליס. מאיפה את?"
"אלכס!" אני ותומאס החטפנו לו בו-זמנית.
ליס פרצה בצחוק.
"אז מה אתם עושים פה?" היא שאלה.
"לא ממש עניינך" הודעתי לה ואז דחפתי את אלכס קדימה, גם את לוקאס. תומאס התעקש לדבר עם ליס כמה דקות.
בסדר, שיהיה. חשבתי. הוא יכול לדבר עם מי שבא לו, זאת זכותו.
אז למה הפריע לי כל כך ללכת למצוא ספינה שתיקח אותנו למחנה כשאני משאירה את תומאס מאחור, עם ליס?