קללת אדמה – פרק 90 – הפרק האהוב עלי בספר

מרשמלו… אם מרשמלו היה אישה – הייתי מתחתן איתה, אבל לצערי אין לנו מרשמלו בבית, עד כמה שאני אוהב מרשמלו.
אני מסוגל לחסל שלוש חבילות שלמות בשעה מרוב שאני אוהב את זה, וזאת כנראה הסיבה שאבא לא מכניס את זה הביתה.
הבית היה כפי שזכרתי אותו. קטן, קומפקטי, נוח.
צלצלתי בפעמון הדלת.
"אני מקווה שהוא יכניס אותנו." מלמלתי.
שמעתי צעדים כבדים בדלת, ואז פתח את הדלת אבא שלי.
הוא היה בדיוק כמו שזכרתי אותו – גבוה מאוד, שיער בלונדיני שהיה אפילו חיוור יותר ממה שהיה פעם. היו לו קצת קמטים חדשים.
הוא לבש חולצת טריקו בצבע ירוק ומכנסי ג'ינס כחולים ארוכים ונעליים לבנות. אין מה לעשות – לאבא שלי יש סטייל.
"תומאס!" קרא אבא שלי באושר, וחיבק אותי חזק. "ויש לך גבס"
חיבקתי אותו בחזרה.
"כן. שברתי את היד שלי."
"איזה בן מוצלח יש לי."
הוא חייך חיוך מאושר, כאילו עכשיו הודיעו לו שהוא זכה בלוטו.
עיניו הכחולות ברקו באור הדמדומים.
"ואלו חברים מהמחנה שלך?" הוא שאל, עם מבטא בריטי כבד כמו שתמיד יוצא לו כשהוא מדבר אנגלית. אז נכון, אולי זה שהוא נולד בבריטניה וחי שם לא מעט זמן הוא הגורם לזה, אבל כשדיבר גרמנית, היה לו מבטא שוויצרי לחלוטין.
"כן, תכיר את לוקאס, אמה ואלכס." אמרתי, והצבעתי על כל אחד מהם בזמן שהצגתי אותו.
"אני גורדון." הוא אמר. "בואו כנסו, קר בחוץ."
"איפה רומאן?" שאלתי.
"הוא בחדר שלו. אני רגע אקרא לו." אמר אבא.
"רומאן?" הוא שאל בקול רם.
"מה?" שאל הקול המלאכי של האח הקטן שלי.
פעם הוא היה ממש מעצבן. כיום למדתי לקבל אותו ביותר אהבה, והוא גם היה מלאכון קטן.
האח הקטן שלי ירד במדרגות מהחדר שלו.
"תומאס!" הוא קרא, עם ס' ילדותית.
"רומאן." קראתי, והרמתי אותו בזרועותיי.
"קנית לי מתנה ברצות הרביט?" הוא שאל אותי.
צחקתי. "כן." אמרתי. "אבל היא לא כאן. אני תיכף אחזור לשם, ואחזור הביתה בסוף הקיץ."
"אבל מתנה?" הוא שאל.
"עם מתנה." אמרתי לו בחיוך.
"הוא כל כך חמוד!" קראה אמה. "שלום פעוט."
"אני לא פעוט!" הוא מחה.
"אז מה אתה?" שאל לוקאס בחיבה.
"אני גדול!" הוא קרא.
"בואו, אני אכין לכם שוקו." אמר אבא.
"אולי קפה?" הצעתי.
"תומאס, התמכרת לקפה, וזה רע מאוד. קפה עושה לך רע." אמר לי אבא.
"טוב נו, שיהיה." אמרתי.
"מה עם האסתמה שלך? היו לך התקפים?" הוא שאל, בזמן ששלף את החלב מהמקרר.
"היו, אבל הנה, אני עוד חי." אמרתי לו, ועזרתי לו להכין את השוקו.
מהר מאוד כולנו ישבנו בסלון על הספות האדומות אל מול שולחן הקפה החום שעליו היה לכל אחד ספל של שוקו, מלבד אבא שלי ששתה תה. (כמה בריטי.)
"אז לספר לי ה-כ-ל." הוא אמר בחיוך.
"הכל?" שאל אלכס.
"כן." אמר אבא שלי, והתיישב בנוחות על הספה. "אני אוהב לשמוע את הסיפורים של המיתולוגיה היוונית, ואתם פשוט מחיים אותם."
"אני לא הייתי בוחר במילה 'מחיים', אנחנו סתם עושים דברים שטותיים." אמרתי.
"שטותיים?!" קראה אמה. "מר האסלר, הבן שלך חיסל את גאיה בעזרת איזה חומר כימי כלשהו."
"חומר כימי?" שאל אבא, מבולבל.
"רובידיום." אמרתי. "הרי היא גוש אדמה, וזה חמצן ומים."
"כימאי שלי." הוא אמר. "לא סתם קראתי לך בשם מרטין, גם מרטין שעל שמו קראתי לך מרטין היה כימאי."
"קוראים לך מרטין?" שאלה אמה בהתפעלות.
"אבא… הם לא ידעו על זה." אמרתי.
"מה זה משנה?" הוא שאל, ולקח לגימה ארוכה מהתה שלו. "תתגאה בשם האמצעי שלך."
הרגשתי איך אני מסמיק.
"שוב פעם הביישנות שלך?" הוא שאל.
"אתה עוד תהרוג אותי מבושה." אמרתי בחיוך.
"אל תגזים." הוא אמר. "אני אולי רק אגרום לכך שלא יהיו לך חברים."
בהיתי בו עם פה פתוח.
"צוחקים איתך!" הוא קרא. "בחיי, לפעמים אתה ממש גוש אבן."
שוב פעם הסמקתי. כן. זה אבא שלי.