קללת אדמה – פרק 83

צרחנו בבהלה כשהקרון שלנו טס חזרה אחורה, לכל אורך המסילה.
אה, כן: תומאס כבר ציין שהיינו בקרון האחרון?
"תומאס!" צרחתי בבהלה. "תעשה משהו!"
"למה אני?!" הוא קרא ואחז בכל כוחו בגב המושב שלו, כדי לא לעוף.
"אתה אחראי על מסע החיפושים הזה!" לוקאס קרא. "תעשה משהו! עכשיו!"
בשלב הזה קמנו כולנו על רגלינו. אלכס היה בפאניקה מוחלטת, לוקאס ואני ניסינו נואשות לפרוץ את הדלת. כדי שנוכל לקפוץ לפני שרכבת אחרת תתנגש בנו.
"זוזו!" צעק תומאס.
אני ולוקאס סטינו הצידה.
תומאס רץ והתנגש בדלת בכתפו. הוא נפל לאחור ושפשף את כתפו. "זה היה מיותר" הוא אמר בכעס.
"מה עושים?!" אלכס היה כנראה ממש לחוץ. הנחתי שהוא מעולם לא עבר עוד מסע חיפושים אמיתי.
"רק תישאר רגוע!" תומאס אמר ואז הביט בי. "איפה החרב שלך?"
שלחית יד לנדן שלי ואז, למרבה ההפתעה, גיליתי שהיא לא שם. הבטתי בתומאס, מופתעת.
"לעזאזל." הוא אמר. "לוקאס?"
לוקאס שלף את החרב שלו. "מה אנחנו מתכוונים לעשות?"
"ננפץ את החלונות. אי אפשר להרוס את הדלת."
"לקפוץ דרך החלון?" אלכס שאל, הוא החוויר מאוד. "כשאנחנו טסים לאחור במהירות גבוה מאוד?"
גם בלי החלק השני של המשפט, לא רציתי לעשות את זה. בפעם האחרונה שעפתי מחלון רכבת, זה היה אחרי שבסיליסק (מפלצת אדירה בצורת נחש ומאיימת ביותר) זרק אותי אל התחנה.
"תומאס.." הבטתי בו בבהלה.
"חייבים!" הוא אמר ושלף את החרב שלו. "זוזו לאחור!"
הוא ולוקאס ניפצו את החלונות הגדולים ביותר בעזרת החרבות שלהם. זכוכיות עפו לכל עבר.
הרגשתי כאב ביד ימין אבל לא ממש התחשק לי להביט מטה. תומאס עזר לאלכס לעלות ולקפוץ מהחלון. לוקאס קפץ אחריו.
"תורך" הוא הביט בי.
"אני לא מסוגלת!" אמרתי בפאניקה.
"אמה! אנחנו מאבדים את לוקאס ואלכס! בואי – "
הבטתי מהר לאחור כשרעש של צפירה נשמע.
"תומאס!" צרחתי בבהלה והצבעתי לכיוון האורות, מולנו, דוהרת לקראתנו, הייתה רכבת.
הוא הצליח לשבור את מנעול הדלת. ובעט בה. הדלת עפה הלאה מאיתנו. הרכבת מאחורינו, שהתקדמה לעברינו, שאגה.
תומאס תפס בזרועי, אבל אני הייתי משותקת מאימה. "אמה!" הוא חרק שיניים. "לעזאזל עם זה, את תהיי חייבת לסלוח לי"
הוא הרים אותי והצמיד אותי אל חזהו. הרכין את ראשו וקפץ לעבר המסילות הדוהרות.
נחתנו על המסילות ונחבטנו מהמהירות שבה עפנו. תומאס זעק כשידו הימנית פגעה במסילות.
"אלוהים! תומאס!" קראתי ויצאתי מההלם. אחרי כל האירועים שקרו לנו כבר כמעט שכחתי מהיד השבורה שלו.
"חייבים – להסתלק – " הוא הצליח לומר.
עזרתי לו לקום והתחלנו לרוץ.
"בחיים לא נצליח!" קראתי כששמעתי את הפיצוץ שהודיע שהקרון שלנו נחבט ברכבת.
"חייבים לסטות הצידה!" תומאס צעק. "עכשיו!"
"אבל אין לנו לאן – !" אמרתי ואז הבטתי בפתח יציאת חירום.
דחפתי את תומאס לעבר היציאה בדיוק כשעברנו שם, עצמתי עיניים ואז קפצתי גם אני.
שמעתי את הקרון ממשיך הלאה מאחורינו. נשמתי לרווחה.
רק עכשיו שמתי לב שנפלתי על משהו רך. לא רציתי לפקוח עיניים, יד ימין שלי צרבה בכאב.
"אמה.." תומאס נאנק.
פקחתי עיניים. כשסומק עז מציף את פניי קפצתי ממקומי, זזתי הצידה והנחתי לתומאס להתיישר. הוא היה מה שנפלתי עליו.
"מצטערת.." הצלחתי לומר, משפילה מבט.
אבל לא נראה שזה מה שהפריע לו. "מה בדיוק קרה לך ברכבת?" הוא שאל.
הרמתי אליו מבט. "פשוט.. נכנסתי לפאניקה, אני חושבת שראיתי את עצמי מצטרפת אל פרסי ו – "
תומאס קם בזהירות על רגליו והעווה פנים בכאב.
"מה קרה?" הבטתי בידו ואז ברגלו.
"אני חושב שהלכה לי גם הרגל.." הוא מלמל בכאב.
"אבל זה מה שרגל אמורה לעשות" אמרתי, מנסה להקל על המתח. "ללכת, לא?"
אבל המבט הכואב והרציני עד אימה שנתן בי אמר לי שזה בכלל לא נושא מצחיק.
"אמה, אני לא מרגיש את הרגל" הוא אמר בכעס. ואז הוא נפל על ברכיו.
"אוי אלים.." מלמלתי כשפתאום קלטתי דבר נוסף. "גם איבדנו גם את אלכס ולוקאס!"