קללת אדמה – פרק 8
הערב ירד, והחשכה היוותה את הסימן הטוב ביותר, אפילו יותר מאות הקונכייה, לכך שהגיע הזמן למשחק "תפוס את הדגל".
השולחנות התמלאו בכלי נשק, מגנים ושריונים.
אני לקחתי את השריון שלי. החרב שלי חיכתה לי בתוך הנדן.
הרמתי את המבט שלי, וראיתי את קלאריס, בת ארס, נכנסת עם דגל של ארס.
השני שנכנס היה דן עם דגל של ביתן אפולו.
"עם מי אנחנו?" שאלתי את מלקולם, שישב לידי בארוחת הערב.
"נראה לך שאי פעם נשתף פעולה עם ביתן ארס?" שאל אותי מלקולם.
"לא" הודיתי.
"יופי, אז היום הגיע, כי אנחנו איתם" אמר לי מלקולם.
גיחכתי, אבל הוא הביט בי, כאילו אינו מבין אותי.
"עם בני ארס?" שאלתי.
"כן" ענה מלקולם בפנים רציניות.
"יופי" מלמלתי.
הלכתי עם הקבוצה של בעלי הנוצה האדומה, צבע הנוצה שעל הקסדה שאני קיבלתי.
"אוקיי, אתה מגן" אמרה לי אנבת'.
רק פתחתי את הפה שלה והיא צחקה.
"המטרה שלנו היא לכבוש את הדגל, וככה להנהיג את הקבוצה בפעם הבאה. ככה זה." אמרה אנבת'.
נאנחתי, והלכתי להגן על הגבול, והתיישבתי על האבן הגדולה שהייתה שם.
"היי, היי, אתה תומאס?" שאל אותי קארל, הילד החדש.
"כן" אמרתי.
היו לו עיניים אפורות כמו לכל בני אתנה, אבל השיער שלו היה קצת יותר כהה מהממוצע. בגבול בן בלונד לג'ינג'י.
"אז מה אנחנו עושים בהגנה?" הוא שאל אותי.
"פשוט חוסמים את האויבים עם הנוצה הכחולה" אמרתי לו.
"בסדר" הוא אמר, וחייך חיוך טיפשי במקצת.
שמעתי את קול הקונכייה, וידעתי שהמשחק התחיל.
בן אפולו עבר בריצה את הנהר, אבל לא התכוונתי לעצור אותו. שנאתי את תפקיד המגן. שלוש פעמים שיחקתי ב"תפוס את הדגל", ובכולם הייתי מגן, וזה היה תפקיד משעמם.
קארל החליט להידבק אלי.
"אז למה אנחנו לא עושים כלום?" שאלתי.
"לך לעצור את בני אפולו אם בא לך" אמרתי.
לפתע עברה את הנהר נערה שדידתה באיטיות דרך המים.
היא לבסוף קפצה פנימה.
ידעתי היטב מי זאת.
"אמה?" שאלתי.
המים שסביבה נצבעו באדום, וזה הטריד אותי.
"אמה!" קראתי.
היא עלתה מעל פני המים.
"אם רק הדימום המטופש הזה היה מפסיק" היא אמרה.
"את חייבת להגיע למרפאה" אמרתי לה.
"לא" היא אמרה, והעיפה את היד שלי שניסתה לתמוך בה.
היא צללה שוב מתחת למים ועלתה בחזרה.
"יותר טוב" היא אמרה.
"אמה, לא משנה מה, את חייבת ללכת למרפאה."
"אני לא רוצה" היא אמרה "אני אסיים את המשחק עד ש…"
צעקת פחד פילחה את אוויר הערב הצונן.
תגובות (0)