קללת אדמה – פרק 79

הרגשתי כאילו אני רוצה להתכווץ ולברוח. להיעלם.
האנרגיה האדירה שהייתה בחדר הייתה הדבר הכי מפחיד שהרגשתי בחיים שלי. כל כ הרבה תחושות התערבבו בתוכי שזה גרם לי בחילה: כאב, פחד, חוסר-אונים… כל הרגשות שגורמים לייאוש.
הבטתי בתומאס שאחז בחוזקה בחרב שלו. שלפתי את חרבי בדיוק כמוהו.
דמותה של גאיה התגבשה ממש מולנו: אישה צעירה, שיער חום, עיניים קטנות ומרושעות.
"תומאס…" לחשתי כשדמותה המשיכה להתגבש.
"מה?" הוא שאל ולא הסיט מבט מדמותה של גאיה.
"למקרה שלא נשרוד, אתה צריך לדעת ש- "
"אני לא מוכן לשמוע את זה, אמה!" הוא אמר בתוקף. "כולנו נשרוד. אנחנו נחזור למחנה. והכל יהיה בסדר."
באותו רגע בדיוק, לוקאס הצטרף אלינו, כשהחרב שלו בידו.
"טוב, במקרה שלא נשרוד: היה לי העונג להכיר את שניכם" לוקאס מלמל.
אני ותומאס החטפנו לו ביחד.
"כולנו שורדים את זה!" תומאס אמר שוב.
ואז גאיה דיברה אלינו. לא במחשבות, לא דרך אחרים. הדמות הזאת, שכבר הייתה גשמית לחלוטין, בגובה שני מטרים. היא זאת שדיברה.
קולה היה צורם וחורק. כאילו לא השתמשה בו עידנים. הנחתי שזה נכון.
"אתם שרדתם. וזאת הפתעה. לטוב או לרע, נברר מיד"
האדמה סביב שלושתנו הפכה נוזלית, אחרי ששקענו כולנו עד הקרסול, האדמה הפכה מוצקה שוב. תוך רגע הפכנו תקועים.
"נתחיל איתך." היא פנתה לעבר לוקאס ובכלל לא נראה שמפריע לה העובדה שהוא החזיק את החרב שלו מולה. "אה, כן.. הנער שמפחד. אתה מודאג הלא-כן? אני אעזור לך: הדבר שאתה מפחדת ממנו? הוא יקרה. לא בקרוב, אבל הוא בהחלט יקרה"
לוקאס הוריד את החרב שלו. הוא נראה מיואש פתאום.
תומאס החוויר כשהיא פנתה לעברו.
"אה, הנער המאוהב, כן.. אתה תנחל אכזבה. לא תזכה באהבת הנערה שאתה רוצה בה. לא, יקירי"
תומאס נראה כאילו הוא נאבק במשהו בתוכו. כאילו קרב פנימי מתחולל בתוכו.
"אה.. והנערה הקטנה והפגועה שלנו.." גאיה פנתה אליי בחיוך נעים ומשחרר, רציתי להרפות ופשוט לשקוע בשינה או משהו. אבל אז, החיוך המכוער שעל פניה העיר אותי מהתרדמת שהתחילה ליפול עלי והרמתי את חרבי.
"הדיבורים שלך לא יעבדו עליי, גאיה" אמרתי, משתדלת שקולי לא ירעד.
"אה, אבל אני יודעת ממה את מפחדת, אני יודעת מה את מבקשת לדעת" גאיה עמדה כל כך קרוב אליי שאם הייתי שולחת את ידי הייתי נוגעת בה. "אני יודעת איך לעזור לך להפסיק את הקללה הזאת, אמה"
מצמצתי. "קללה?" הצלחתי למלמל.
"הישבעו לי אמונים, ואתן לכל אחד מכם את מה שהוא רוצה!" גאיה הבטיחה וערפל סיכה את שלושתנו.
אני לא יודעת מה לוקאס או תומאס ראו. אבל אצלי, מבין הערפל, צעדו לעברי פרסי, רון, ותומאס (הקודם). הם הביטו בי מחייכים, אוהבים.
הרמתי מבט לעבר פניו של פרסי. הוא חייך והיה נראה שהוא מזמין אותי לבוא לעברו. אלא שאז, ראיתי על פניו הבעה מיוסרת. כאילו הוא עושה משהו בניגוד לרצונו.
מצמצתי גיליתי שעיניי עצומות. מיהרתי לפקוח אותם ולהביט סביבי. תומאס נאנק על הרצפה בייסורים. לוקאס שכב מוטל על הקרקע בלי תנועה.
"זה באשמתך…" קול מוכר מדי הדהד בראשי. "זה בגללך…"
לאישה שהתגלתה מולי היה שיער בלונדיני, עיניים אפורות כמו סערה ופניה הנאות היו מושחתות מכעס.
"זה לא אשמתי!" קראתי. דמותו של לוקאס, המוטלת דוממת לפניי, גרמה לי לפרוץ בבכי.
ותומאס.. תומאס התפתל בכאב וייסורים, גונח וצורח. אבל זה היה נראה כאילו קיר בלתי נראה מפריד בינינו כי לא שמעתי את צרחותיו.
קרסתי על הרצפה. קולה של גאיה ממלא את ראשי: "לא שלושה, רק שניים. לא שניים, רק אחד."
משהו במשפט הזה התחיל להתבהר לי, התחלתי לקבל שמץ של מושג למה הכוונה בו.
אבל לפני שהספקתי להבין מה אני מבינה הרגשתי שהערפל נסוג.
מצאתי את עצמי על רצפת החדר. לוקאס שכב על גבו, נושם נשימות נרעדות. תומאס בדיוק קרס על רגליו לצידי.
הבנתי שמה שראיתי היה לא יותר מאשר הצגה, חיזיון תעתועים. גאיה עבדה עליי וגרמה לי לראות דברים שלא רציתי.
ואז תומאס פקח את עיניו והביט בי.
"חייבים. לנצח. אותה." הוא אמר, פונה אליי ואל לוקאס כאחד.
הנהנתי וניסיתי לקום על רגליי, זה היה קל משנדמה. תומאס ולוקאס עשו כמוני.
"אינכם ראויים להילחם בי!" גאיה צווחה כשקמנו שלושתנו על רגלינו. היא נראתה מופתעת ששרדנו את החזיונות הנוראיים שהיא הראתה לכל אחד מאיתנו.
"אנחנו ראויים ועוד איך!" תומאס נהם.
ואז שלושתנו הנפנו את החרבות שלנו והסתערו. יחד.