קללת אדמה – פרק 73

הייתי כל כך שקטה שזה הפתיע אותי. לא הבטתי בעיניים של לוקאס, לא התקרבתי אל תומאס. רציתי רק לגמור עם המסע הזה ולחזור לביתן שלי, לביתן השקט, החשוך, והמבודד שלי.
כשתומאס חשף את הסולם וירדנו הרגשתי מחנק לא נעים. זה לא כיף להיות מתחת לאדמה. במיוחד כשמעלינו מתנשא הר לא ממש סימפטי.
ירדנו עד שהגענו לתוך סטודיו קטן. היו שם נורות חשמליות בדרך, מה שלא התאים כל כך לסגנון הישן של המקום. הכל היה מואר והאור הרב ביותר נח על שולחן אבן שעמד באחת הפינות. הכל היה מלא דפים ישנים שהפכו צהובים, וחריטות שונות באותיות יווניות.
"איפה אנחנו לדעתכם?" שאל לוקאס.
הסתכלתי מסביב.
תומאס הפך ערימת ניירות בשולחן והתחיל לדפדף בהן במרץ. עיניו נפערו. "האודיסיאה" הוא אמר "זאת האודיסיאה בלטינית".
"מה?" זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברתי היום. מיהרתי אל השולחן וחטפתי ממנו את הדפים. "וואוו…"
"מי כתב את האודיסיאה?" לוקאס שאל והביט בתומאס בתסכול. "השם שלו ברח לי הרגע מהראש…"
"הומרוס" אמרתי בשקט. "הומרוס כתב את האודיסיאה" הוספתי כשפנה להביט בי. הוא היה נראה מופתע שדיברתי. כאילו אמר 'באיזו רשות את מדברת, אחרי אתמול?'.
הפנתי את מבטי והבטתי בדפים הצהובים, הפריכים.
"אז אנחנו בסוג של.. מאורה סודית שהייתה שייכת להומרוס?" תומאס שאל והביט בלוקאס.
בסדר, הבנתי! רציתי לצרוח עליו. אתה שונא אותי, בסדר. אבל אתה לא חייב להתעלם ממני כאילו אתה לא מכיר אותי!
"זה לא הגיוני.." לוקאס מלמל. "הומרוס בכלל לא ידע לטינית, ואני בספק אם היו מנורות בזמנו"
תומאס בהה בארגז חום מוכתם שעמד מתחת לשולחן. הוא התכופף, פתח את התיבה והוציא משם משהו במבחנה. זה היה צהוב וישן ומגעיל.
"מה זה?" שאלתי, תומאס הרים את המבחנה.
לוקאס בחן אותה. "ניטרוגליצרין" הוא אמר אחרי כמה זמן.
"איך אתה – ?" התחלתי אבל המבט המשתק שנעץ בי גרם לי לסתום את הפה ולהתקרב אל הארגז. תומאס זז ונתן לי לעבור. בחנתי את הדפים, את המבחנות…
משהו עטוף בנייר חום משך את תשומת ליבי.
"מה זה?" שאלתי שוב, והפעם אני הייתי זאת שהרימה חפץ כדי שנבחן אותו.
לוקאס משך בכתפיו ופנה להסתכל בדפים. תומאס, לעומתו, הביט בדבר כמוני. הוא היה בגודל של האגרוף שלי, והוא נצץ מכמה קרעים בנייר העטיפה.
פתחתי את הנייר. זעקה קטנה נמלטה מפיו של תומאס והוא מיהר לחטוף את האבן ממני.
כן, זאת הייתה אבן. אבן אדומה וזוהרת. אולי אודם או יהלום או משהו?
לוקאס הביט באבן גם הוא ועיניו נפערו בהפתעה.
"זה.. זה…" הוא התחיל למלמל.
"אני.. אני כמעט בטוח שכן…" תומאס השיב.
"הלו?" שאלתי. "אם גמרתם למלמל, אני אשמח לדעת מה מצאתי"
שניהם הביטו בי אבל החלטתי שהפעם אני לא נסוגה. הקשחתי את מבטי וחיכיתי.
"אמ.. אמה?" ההיסוס בקולו של תומאס גרם לי להפסיק לעמוד על שלי. הבטתי בו בשקט. "קראת במקרה את.. 'הארי פוטר ואבן החכמים'?"
"אתה צוחק עליי" אמרתי בכעס. "תומאס, אני לא יכולה לקרוא ואתה יודע את זה!"
היה נראה שהוא נרתע מהכעס שלי, כאילו לא היה רגיל שאני צועקת עליו. אבל זה לא הגיוני… כבר צעקתי עליו הרבה במהלך המסע הזה, נזכרתי בבושה.
"אני.. מצטער." הוא אמר בשקט. "בכל מקרה.. אני אדבר לעניין, זאת אבן החכמים"
"אבן החכמים" חזרתי אחריו. "ו…?"
"זאת אבן חזקה מאוד, אמה" לוקאס נהם בשקט מהפינה שלו. "אם למדת בדיוק כמוני את השיעורים את אמורה להכיר את האבן הזאת"
נעלבתי מההערה שלו ובכל זאת פניתי להביט באבן שוב. אבן החכמים…
"זאת האבן שמסוגלת להפוך דברים לזהב או משהו?" שאלתי. "ו.. והסם שלה הוא סם החיים. לא? מי ששותה אותו יכול להישאר צעיר לנצח. חיי אל-מוות."
לוקאס הנהן והחיוך על פניו היה חסר הומור. "לפחות למדת"
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בתסכול ופניתי להביט בו. הרגשתי ממש רע על שאני רבה עם לוקאס אבל הוא בכלל לא הותיר לי ברירות. הוא התאכזר אליי בכוונה.
"כלום" הוא פלט בשקט. פתאום גם אני הרגשתי רוח לחימה מעצבנת. רציתי לחנוק את לוקאס על היחס שלו כלפיי. היה רק מישהו אחד שבחברתו רציתי להיות אלימה. וממש לא רציתי לפגוש אותו. לא עכשיו.
"האבן תעזור לנו?" שאלתי.
"אולי.." תומאס מלמל ועטף אותה שוב בנייר. ואז הוא דחף את האבן העטופה לתיק שלו. "ניקח אותה איתנו. גם אם לא נשתמש בה, אפשר להשאיר אותה במחנה. שם ישמרו עליהם הכי טוב."
לוקאס הנהן.
"בחיי, אתם מהירים!" מישהו צחק מהפתח שמעלינו. זיהיתי את הקול המעצבן והמתנגן. "קדימה, קרציות. עלו למעלה. ללוקאס יש שיחה עם מישהו נחמדה ואני רוצה לדבר איתכם."
איחוד משפחתי. חשבתי בתסכול כשעליתי בסולם. הגיע הזמן להיפגש עם בן הדוד המעצבן שלי…