קללת אדמה – פרק 72

התעוררתי כאשר הראש שלי מסוחרר לחלוטין, עד כדי כך שמרוב סחרחורת וכאב, כמעט שכחתי איך קוראים לי.
הכל התערפל לי בראש, כאילו בלנדר ענקי מסחרר את כל המחשבות שלי
לרגע שכחתי איפה אני או מי אני, עד שלבסוף הכל התייצב.
"תומאס!" קרא לוקאס.
"כן?" שאלתי כאשר ראיתי אותו.
"איפה היית?" הוא שאל בטון של אמא מודאגת פולנייה.
"למען האמת, כאן." אמרתי.
"ועם זאת?" הוא שאל.
"אוקי, בלי בזבוזי זמן, אנחנו כבר במקום המתאים, עכשיו רק צריכים להגיע צפונה." אמרתי.
"שם זה המזרח." אמר לוקאס, והצביע לעבר השמש העולה.
"אם כך שם הצפון." אמרתי והצבעתי לימין מהכיוון שהצביע. "או אולי שם?" והצבעתי שמאלה.
"שם." התעקש לוקאס, והצביע לכיוון שאף אחד מאיתנו לא הצביע אליו – אמצע וימין.
"למה אתה חושב שאתה צודק?" שאלתי אותו.
"מצפן?" הציע לוקאס, והציג בפניה את המצפן שלו.
"הטכנולוגיה של היום." מלמלתי.
לוקאס הנחה לכיוון המצפן, בזמן שאנחנו עקבנו אחריו.
"זה צריך להיות כאן." מלמלתי.
"כאן?" שאל לוקאס. "אין כאן כלום!"
שמתי לב שעדיין יש איתנו את אותה הילדה שהייתה שם.
ניגשתי ללוקאס.
"היי, לוקאס." לחשתי לו. "מי זאת?" שאלתי והצבעתי עליה.
הוא הרים גבה.
"זאת אמה, אתה יודע." הוא מלמל.
"מי זאת אמה?" שאלתי.
"נו באמת." מלמל לוקאס.
"מה?" שאלתי.
"אתה עכשיו משחק את עצמך כאילו שאתה לא מכיר את אמה?" שאל לוקאס.
"אני רציני, לוקאס." אמרתי.
"שיהיה." הוא אמר. "אין לי מושג למה אתה עושה את זה, אבל פשוט תהנה לך."
"אוקיי…" אמרתי.
היה לי ברור שאם אני לא מכיר אותה, ולוקאס מכיר אותה, ונוצר הרושם שהיא הייתה איתנו כל הזמן, זה מרגיש כאילו שהיא מפלצת, זה תרגיל קלאסי, לעבוד על כולם שהיא כבר שם, רק אחד רואה את האמת ו – בום! מוות!
בעטתי באבן, והיא חשפה תחתיה אבן גדולה יותר. כאשר האבן קפצה עליה, היא יצרה צליל חלול.
"מצאתי משהו." הכרזתי.
ניסיתי להזיז את האבן, ורק כאשר לוקאס והילדה ההיא, שלוקאס קרא לה "אמה", עזרו לי, בסופו של דבר הצלחנו להזיז אותה משם, ומה שנחשף לעיניו היה סולם שמקובע במעגל מושלם שקירותיו הם חול.
בלעתי רוק באימה.
"מוכנים?" שאלתי.