קללת אדמה – פרק 71 – תקראו את הרציתי להוסיף

כאב עמום באחורי ראשי גרם לי לפקוח עיניים. נרדמתי בשמירה. אני כזאת עלובה.
התמתחתי במהירות והבטתי סביבי. שום דבר חשוד. מבטי נדד מהמקום שבו ישן לוקאס אל המקום שבו ישן תומאס. אלא שהוא בכלל לא היה שם.
"אלים!" קראתי בבהלה וקמתי על רגליי במהירות. אם משהו קרה לו בזמן שאני הייתי אמורה לשמור… התחלתי לקלל את עצמי בשטף כשאני תוהה מה עליי לעשות.
הבטתי בלוקאס הישן וחיוך מטופש על פניו. המראה שלו ככה גרם לי לחייך באושר לא מובן. ואז נזכרתי שאיבדתי את תומאס. להעיר את לוקאס לא נשמעה אפשרות נעימה ביותר. ידעתי שכשלוקאס ישן – הוא ישן. כמעט כלום לא יכול להעיר אותו.
"לעזאזל, תומאס האסלר, אם עשית משהו לעצמך.." התחלתי למלמל בלחש והבטתי סביבי.
יללה שקטה הגיעה אל אוזניי וגרמה לכל חושיי להידרך. אבל זאת לא הייתה יללת מקפיאת דם ומפחידה. זאת הייתה יללת עצב, קורעת לב.
הבטתי לכיוון שממנו היא הגיעה. התאמצתי להביט ונעתי בשקט רב לכיוון האיש. ואז שמעתי בכי. תומאס.
רציתי לרוץ ולראות שהכל בסדר איתו. התנהגתי בזמן האחרון כמו… טוב, אני אודה, התנהגתי כמו כלבה מרושעת והאשמתי אותו בכל מה שקורה בינינו. ועכשיו החלטתי להתחיל להתנהג כמו שאני יודעת: מעצבנת אבל במידה מסויימת. בלי להרוג את תומאס בתחושות אשמה.
אלא שההרגשה הרעה שלי התגברה יותר כשהבטתי בו ושמעתי אותו לוחש דברים.
"בבקשה.." הוא התחנן בפני אף אחד. "הלוואי שאני כבר לא אוהב את אמה, אני רוצה לשנוא אותה…" קולו התערבב בדמעות, שמעתי אותו לוחש עוד משהו לא מובן. "… וזהו. זהו."
הכאב שלו היה נשמע אמיתי עד אימה. אבל המילים שלו פגעו בי. בסדר, גם אני לא בדיוק רוצה להיות מאוהבת בו, אבל לשנוא אותי?
נסגתי לאחור כשהרגשתי כאב לא ברור.
(אלים… זה נשמע כל כך קיטשי.)
"אני רוצה לשנוא אותה" המילים המשיכו לרחף במחשבותיי ולרדוף אותי.
הסתובבתי במהירות וחזרתי אל המדורה שכבר לא בערה כמעט. התיישבתי כמה שיותר קרוב לאש וכבשתי את פניי בידיי. אני די בטוחה שקול הבכי שלי התערבב בקול בכי דומה, במרחק לא רב ממני.
"אם זה מה שהוא רוצה, אז בסדר" לחשתי בשקט ומחיתי דמעות. "אין בעיה."
הבטחתי שאני אתרחק ממנו.
ובנימה אופטימית זאת נשכבתי על האדמה לצד לוקאס. לא אכפת לי מי צריך לשמור. זה תורי לנוח.התכרבלתי בתוך זרועותיו של לוקאס ונאנחתי.
"לילה טוב, אמה.." לחשתי לעצמי.
….
כשהתעוררתי שוב זה היה לוקאס שטלטל אותי. מצמצתי והבטתי בפניו.
"מה – ?" התחלתי, אבל לוקאס הניח אצבע על שפתיי.
"ששש…" הוא הצביע לכיוונו של תומאס. "את תעירי אותו"
הבטתי לכיוון תומאס. נראה שהוא חזר למקום שלו.
"בואי.." לוקאס לחש והקים אותי על רגליי.
הלכנו עד שהיינו קצת רחוקים מהמדורה. יכולנו לראות את תומאס ולהשגיח עליו, אבל החושך מסביב העניק פרטיות מוחלטת. הרמתי מבט אל לוקאס.
"לוקאס, מה – ?"
שאלתי הושתקה על ידי נשיקתו.
"לוקאס.." הצלחתי לקחת נשימה ולהשתחרר מעט מזרועותיו שנכרכו סביבי. הבטתי בעיניו.
משהו היה לא בסדר. אני הרגשתי את זה. הוא הרגיש את זה.
והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו בזמן שהתנשקנו היא המחשבה האם תומאס היה מנשק אותי ככה. אני שוב חושבת עליו. הבטחתי לעצמי שלא אעשה את זה.
את חברה של לוקאס, אידיוטית שכמותך! קול ההיגיון צרח במוחי. תפסיקי לחשוב על תומאס.
אבל משום מה זה היה פשוט בלתי אפשרי. מראהו הדומה לשל תומאס הזכיר לי אותו: עיניו האפורות, שערו הבלונדיני…
מספיק אמה. התחננתי בפני עצמי. תפסיקי.
הרמתי מבט אל לוקאס. עיניו התקשחו בהבעה חסרת רחמים.
"מה קרה, אמה?" הוא שאל.
"כלום…" מלמלתי והשפלתי מבט במהירות.
"לא, זה לא כלום." הוא אמר והרים את ראשי כדי שאביט בו. "מה קורה בינינו?"
"לא קורה כלום" אמרתי בשקט ואז צעדתי לאחור. "אני רוצה לנוח, לוקאס. יש לנו יום ארוך מחר."
נשכבתי על האדמה לצד האש שכבר לא בערה. התחפרתי בתוך עצמי כדי שלוקאס לא יראה את דמעותיי כשהתמקם והתחיל את המשמרת שלו.
וככה, הצלחתי לריב גם עם החבר שלי.