קללת אדמה – פרק 70

אני אשתף אתכם במשהו.
אחרי שקראתי את מה שאמה כתבה בפרק הקודם, אתם מבינים, כשהתחלנו לכתוב את ספר הזיכרונות הזה, החלטנו שנכתוב את הכל כפי שאנחנו זוכרים, והבעיה היא שזה ממש לא מה שקרה.
אמה הרגיזה אותי. היא רק חשבה על לוקאס ולא עליי.
"תומאס, מה הקטע? אני.. אתה.. אתה בסדר. באמת שכן. אבל לוקאס…" היא אמרה. אם אני הייתי בסדר ולוקאס לו, אז דברי עם לוקאס, לא איתי, מה את צריכה אותי?
הנסיעה להר האולימפוס הישן במחוז תסליה הייתה שקטה ומעצבנת.
היה לי משעמם כל הדרך, מכיוון שאף אחד לא רצה להוציא מילה.
לוקאס אומנם היה נלהב מאוד, אבל הוא שם לב שהוא ייפול לאוזניים ערלות אחרי שיחה איתנו, ובכלל, עצם הבעת הפנים של אמה, וכנראה שגם שלי, הייתה כמו קילו של קוביות קרח על כל חום ההתלהבות שלו.
אז גם הוא שתק, וכך נוצר מעין פקק של שתיקה, בזמן שהמונית שלנו ריחפה על הכביש.
…
השמש צנחה למטה מרום השמיים, והיום נמס אל תוך הלילה כאשר כבר הגענו אל האולימפוס.
"מה דעתכם לישון עכשיו?" הציע לוקאס.
"רעיון נפלא." מלמלתי.
סידרתי לעצמי כוך בין אבנים לעצים.
"מה?" שאלתי, כאשר מצאתי את אמה בוהה בי.
"ואם יבוא איזה זאב?" היא שאלה.
"אז שימות." אמרתי.
"ואם יבוא איזה נחש?" שאלה שוב.

"שגם הוא ימות." הוספתי.
"אני בכל זאת לא ישנה ככה." אמרה אמה.
"אז מה תעשי?" שאלתי.
"אני לא יודעת." היא אמרה.
"אין לך ממש ברירה, את חייבת לישון ככה, או שפשוט לא תשני." אמרתי. "זה יעזור אם נדליק מדורה? זה ירחיק את בעלי החיים."
"אבל אז אחד מאיתנו יצטרך להישאר ער." אמרה אמה.
"זאת לא בעיה מבחינתי, תעירו אותי לתור שלי." מלמל לוקאס, והסתובב בכוך שהכין לעצמו.
"לוקאס הסכים." ציינתי בפנייה.
"לפעמים אתה ממש מעצבן." היא אמרה. "אני שומרת ראשונה."
הסתובבתי במקום שלי, עד שנרדמתי. זה לא לקח הרבה זמן להערכתי.
כאשר פקחתי עיניים, לא זיהיתי את המקום שבו הייתי. זה עדיין היה האולימפוס, ראיתי את הפסגה, רק מנקודה אחרת. כנראה שזזתי תוך כדי שינה.
חשבתי לעצמי על זה שאני חייב לחזור למקום שבו היינו, כיוון שאמה ולוקאס בטוח דואגים לי.
ואז חשבתי על אמה, עד שנמאס לי.
עוד פעם מצאתי את עצמי באזור אסור.
ידעתי שהיא מאוהבת בלוקאס, וידעתי שאין לי סיבה אפילו לנסות, אבל זה כמו שמים גנובים ימתקו, ככה רציתי לאהוב אותה, אבל ידעתי שזה מיותר.
הרגשתי איך העיניים שלי מתמלאות בנוזל קר. דמעות. שוב פעם אני בכיין, כמו תמיד.
"בבקשה." מלמלתי. "הלוואי שאני כבר לא אוהב את אמה, אני רוצה לשנוא אותה, אפילו סתם לא לאהוב, סתם שאחשוב עליה כידידה, וזהו. זהו."
הדמעות נפלו על האדמה, וידעתי שאף אחד לא מקשיב לי. לא האלים, ולא הירח, ולא הדשא, ולא שום דבר. מחיתי את הדמעות.
היה לי גם רעיון בראש, רעיון שמשום מה עדין לא יישמתי.
אחרי הכל, יכולתי להשפיע לאחרים על המחשבות, אז למה שאני לא אנסה על עצמי.
התרכזתי.
"אני לא מאוהב באמה פרייס." חשבתי לעצמי.
זה לא עבד, אפילו שזה כן. כלומר, ידעתי שזה עבד, אבל לא עליי.
גיששתי לכיוון המקור עד שגיליתי שבטעות הפעלתי את זה על לוקאס, וזה עבד. הייתה לי את ההזדמנות הכי גדולה שלי. אבל האם זה נכון?
האם זה מוסרי מצידי לעשות את זה?
ביטלתי את זה, וחזרתי אל עצמי, מנסה להתרכז בעצמי.
היד השבורה שלי עקצצה בנחת, וזה גרם לי לאבד קצת ריכוז, אבל הייתי חדור מוטיבציה בשביל זה.
"אני לא מאוהב באמה פרייס." חשבתי לעצמי בכוח. הרגשתי כאב ראש נוראי, סחרחורת, ואז הכל החשיך אפילו יותר, לחושך חזק ושחור לחלוטין. כן. התעלפתי.