קללת אדמה – פרק 7

Estonian 05/07/2012 732 צפיות תגובה אחת

ניסיתי לישון. אני רצינית. באמת שניסיתי. אבל לא חשוב כמה ניסיתי זה פשוט לא הצליח.
הבטתי בביתן הריק והחשוך ונעלתי נעליים. יצאתי החוצה.
הבטתי סביבי כדי להיות בטוחה שאף אחד אחר לא נמצא בחוץ או עוקב אחריי. רק אחרי שראיתי שהכל פנוי רצתי במהירות לעבר היער.
אני לא יודעת מה הנחה אותי לשם אבל הרגשתי שמשהו פשוט לא בסדר.
היער הוא לא בדיוק המקום האידיאלי להסתובב בו בלילה. כשאף אחד לא יוכל לשמוע אותך אם תצרח כשמפלצת תנשנש אותך. ובכל זאת התקדמתי לשם.
בדיוק כשחציתי את הנהר שמעתי בפעם הראשונה קול. רחש בין העצים. משהו זז שם. הפניתי את מבטי בזהירות. צל חלף במהירות ונעלם בין העצים.
לקחתי צעד לאחור והתכוונתי להסתובב כשאור הירח החיוור הראה לי את מי שיצא מבין הצללים, מישהו שממש לא רציתי לפגוש. בטח כשאין לי נשק.
"שלום אמה" הוא חייך. העיניים שלו, החומה והכחולה, הביטו בי בחיוך ממזרי.
"הצלחת לעבור את גבולות המחנה…" מלמלתי בזהירות וצעדתי עוד צעד לאחור, "איך?"
הוא נופף בידו. "ההגנות שלכם חלשות לעומת כוחה של גאיה. בקרוב היא תקום ואנחנו נדאג שתסבלו"
"חשבתי שחיסלנו אותך כבר" אמרתי בשקט, "תגיד, זה לא נראה לך מוזר? בכל פעם אתה נמצא בצד של הרעים ואתה כל הזמן מת בסוף.היית בצבאותיו של קרונוס, של אוראנוס. עכשיו של גאיה? בחייך, אתה כזה – "
זנבו נע במהירות מאחוריו וחוד ננעץ בעץ מאחוריי. קוטס לא היה במצב רוח של בדיחות על חשבונו.
"לא באתי להרוג אותך. לא היום לצערי" הוא אמר בשקט.
"אז מה אתה עושה פה?" שאלתי ועכשיו עמדתי בתוך המים של הנהר. המים הקרים קיררו את רגליי ואני ריחמתי על נעלי הספורט החדשות שלי.
"רק באתי להזהיר אותך" הוא אמר בחיוך, "לגאיה יש הצעה בשבילך. היא תשמח לדבר איתך."
"לא נראה לי" אמרתי, "אני לא חושבת שבא לי להצטרף אל קבוצת הלוזרים. לא היום ולא אף פעם"
"אבל אמה, את כבר שם.." הוא אמר, הניצוץ המרושע בעיניו, "גאיה תקום בעוד כשבועיים. לא תצליחו לעצור אותה. ואז, תגלי איזו קבוצה היא באמת העלובה".
"וואו" מלמלתי, "לא חשבתי שתסכים להודות שאתם כאלו עלובים…"
בתשובה חוד ננעץ בזרועי. קרסתי על ברכיי ושלפתי את החוד בזהירות. הפעם לא היה בקוצים של קוטס רעל. רק משהו אדום שטפטף אל תוך המים.
"אנחנו עוד ניפגש חצויה" הוא אמר, "בקרוב."
ואז הוא צעד לאחור ונעלם בין הצללים. החלטתי לצאת מהיער ולהתקדם חזרה לביתן. טיפות אדומות זלגו אחרי לכל מקום. לא הצלחתי לעצור את הדימום משום מה.
"אני אטפל בזה בבוקר." אמרתי לעצמי ונשכבתי במיטה. לא חלמתי אפילו פעם אחת.

בבוקר הדבר הראשון שמעתי הייתה צרחה שהעירה אותי בבהלה. אנבת' עמדה בפתח הביתן שלי והביטה בי באימה. התכוונתי לשאול מה קרה אבל אז השפלתי את מבטי.
דם.
"אמה?" היא שאלה.
"מה?" השבתי בלי להסיר את המבט מהמיטה שלי. הכל היה אדום.
"מה קרה אתמול?"
"אני לא זוכרת" שיקרתי. אבל האמת היא שכמובן זכרתי. איך החוד של קוטס הצליח לגרום לי לאבד כל כך הרבה דם?
אנבת' לקחה אותי לבניין המרכזי כמעט תוך רגע. טוב, לא בדיוק אנבת'.לוקאס התנדב לסחוב אותי ואני התעקשתי שלא. אבל מי בדיוק מקשיב לי?.
מצאתי את עצמי במרפאה כשדן עוטף את הזרוע שלי בתחבושת.
"איך זה קרה?" הוא שאל אחרי ששחרר את הזרוע שלי.
משכתי בכתפיי. "פצעתי את עצמי"
"אמה, זאת לא סתם פציעה".
"זאת לא?" שאלתי.
"טוב.. איבדת הרבה דם. את כנראה לא תוכלי לשחק היום בתפוס את הדגל. ואם תשחקי.. טוב, אני חושב שכירון צריך עזרה"
"אין מצב!" קראתי, "אתה לא יכול לעשות משהו? אני חייבת לשחק"
"מצטער אמה" הוא אמר ואני קמתי ממקומי. הזזתי את הזרוע שלי בזהירות. כמעט ולא הרגשתי כאב.
"אני אפילו לא מרגישה את זה" אמרתי
"אני יודע"
"אבל.."
"אמה.." הוא נאנח, "את רוצה לשחק? בסדר. אבל אם יקרה משהו, בבקשה אל תגידי שלא הזהרתי אותך"
"אז לא לשחק?" שאלתי.
"לא" הוא השיב.
"ובכל זאת?"
דן נאנח והשאיר אותי לבד.


תגובות (1)

פרק טוב!
אתה כותב מדהים, והסיפור הזה ממש יפה.
תמשיך…

05/07/2012 10:12
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך