קללת אדמה – פרק 69

קודם כל, ברגע שעלינו על סירה רציתי לפרוץ בצחוק משחרר. ואחר כך, כשהגענו לאתונה תוך פחות מכמה שעות, רציתי לצחוק על לוקאס ותומאס ולהטיח בהם את העובדה שיכלנו לסיים את המסע בתוך כמה ימים ולא בתוך שבוע כמעט.
יכולתי להבין למה תומאס לא מתעניין במקום הזה, אחרי הכל, בפעם הראשונה שאני ביקרתי בארמון פוסידון רציתי קצת לברוח.מעולם לא הרגשתי שהמקום ההוא הוא הבית שלי. למרות שזה היה אמור להיות בית בשבילי.
הבטתי עוד רגע באבן ואז הסתובבתי להביט במקום המשעמם. למה היינו חייבים לבוא לכאן?
היינו צרכים למצוא את גאיה, להבין איך אנחנו מרדימים אותה… הייתה לנו עבודה! ובמקום זה נכנעתי ללוקאס בפעם המאה במסע הזה.
משום מה, בכל פעם שלוקאס הסתכל עליי, לא הצלחתי לסרב. בכל פעם שהוא התחנן הרגשתי שאני נמסה והייתי חייבת להסכים לכל מה שיגיד.
נאנחתי.
"תומאס.." מלמלתי והוא הביט בי.
"מה קורה?" הוא שאל והניח יד על הנדן שלו. כאילו פחד שיתקפו אותנו מפלצות.
הנחתי יד על ידו שאחזה בנדן. "עזוב את החרב, תומאס. בוא"
גררתי אותו אחריי עד למקום שהיה רחוק ממאות התיירים. הבטנו רגע בלוקאס וסימנו לו שהתרחקנו מעט. הוא הנהן והמשיך לחקור את האבנים ובכללי נראה מרוצה מאוד.
המשכתי לעקוב אחריו במבטי בחיוך. לוקאס היה כמו ילד קטן כשזה הגיע לאדריכלות. כמו שתומאס היה ילד קטן כשזה הגיע אל המחנה.
"אמה…?" תומאס שאל והניח יד על כתפי. הוא הקפיץ אותי בבהלה.
בכלל לא שמתי לב שאני עוקבת אחרי כל תנועה של לוקאס. מחייכת מחיוכו שלו.
"מה?" שאלתי.
"לא יודע, את גררת אותי לכאן" הוא מלמל ואז הרחיק את ידו.
הסתובבתי אליו.
"יש לנו שיחה ארוכה" אמרתי בשקט פתאום.
"שיחה ארוכה?" הוא שאל והרים גבה, מופתע מעט. "על מה השיחה – ?"
"על מה שעובר עלינו!" אמרתי בשקט אבל גם בכעס. "תקשיב, תומאס.. אנחנו.. כלומר, אתה בסדר והכל. אבל אני לא מוכנה שלוקאס יפגע."
תומאס מצמץ כאילו הפתעתי אותו ברצינות. "על מה את מדברת?" הוא שאל.
"לעזאזל, אתה לא שם לב שלוקאס נפגע מאיתנו?!" שאלתי בכעס, וניסיתי לשלוט בקולי כשראיתי שאני מושכת תשומת לב.
"אני – "
"תומאס, מה הקטע?" שאלתי. "אני.. אתה.. אתה בסדר. באמת שכן. אבל לוקאס…"
שלחתי לעברו של לוקאס מבט ואז חזרתי להביט בתומאס.
"מה את חושבת שאני עושה בדיוק?" הוא שאל ונימה של כעס ועצבנות התגנבה לקולו.
ידעתי שזאת מלכודת.
"אני חושבת ש…" התחלתי אבל נעצרתי. עיניו האפורות נלכדו בעיניי ולא יכולתי להמשיך לומר עוד משהו. הבטנו אחד בשנייה רגע ארוך, בלי לשים לב בכלל לקחתי צעד אחד לפנים, הוא שלח את ידו ואחז במותניי. הרכין את ראשו ו…
"לא!"
אני לא יודעת מי משנינו היה מופתע יותר מצעקתו ההמומה של תומאס.
נסגתי לאחור במהירות והסטתי את מבטי. הלחיים שלי בערו ורציתי לפרוץ בבכי.
"בדיוק על זה דיברתי, תומאס!" קראתי בכעס.
מיהרתי להתרחק ממנו, לפני שיספיק לומר או לעשות משהו.
מאותו רגע והלאה הייתי כל כך קרובה ללוקאס ולא העזתי להביט בתומאס.
בסוף, כשעזבנו את הפרתנון ולוקאס הלך לבדוק מה הדרך המהירה ביותר לאולימפוס הישן. תומאס אחז בזרועי בכוח וגרר אותי לאחור. להתרחק מלוקאס.
"אוקיי, אמה." הוא אמר בכעס. "קדימה, תתחילי לשפוך."
"מה אתה רוצה?" שאלתי בכעס וניסיתי לשחרר את אחיזתו.
"מה עבר לך בראש כשכמעט נישקת אותי?" הוא שאל.
הבטתי בו בהפתעה. פי נפער ואז פניי האדימו בכעס.
"אתה מעז – ?!" צווחתי והרמתי את ידי כדי לסתור לו.
הוא תפס בידי לפני שהספקתי לעשות משהו.
"כן, אני מעז" הוא אמר.
"אני עומדת להרוג אותך, האסלר!" התזתי בזעם.
"קדימה, נראה אותך" הוא אמר. "וכשתגמרי להיאבק לשווא, אני רוצה להבין מה עבר בראש שלך"