קללת אדמה – פרק 68

טוב, אז זה מה שהיינו צריכים לעשות מההתחלה ככל הנראה. לקחת סירה. הצלחנו לבזבז את רוב הכסף שלנו בנסיעות ברכבת שבסופו של דבר, היינו יכולים לשכור סירה, וזה היה עולה הרבה פחות.
אז הייתי חייב להסכים מאוד עם אמה בסופו של דבר.
אז שרדתי את ההתנדנדויות שלי בזמן הסירה, ובסופו של דבר מצאנו את עצמנו באתונה.
"ברור לכם לאן הולכים." אמר לוקאס.
"Oh lord" מלמלתי.
"פרתנון?" שאלה אמה.
"חשבתם אחרת?" שאל לוקאס בחיוך.
"אז אתה תעלה לשם, אני ואמה נסע לאולימפוס הישן." אמרתי.
"האולימפוס הישן?" שאלה אמה, מבולבלת.
"בערך שם צריך להיות המקום שבו זה נמצא." אמרתי.
"לא, אתם באים איתי. תומאס, לא אכפת לך מהמקדש של אמא שלנו?" שאל לוקאס.
"לא יודע." אמרתי. "אנחנו לא יצאנו לטיול אחרי הכל."
"אמה, בבקשה." אמר לוקאס והביט בה עם מבט מתחנן בפניו.
"טוב, תומאס, הוא מכריח אותי, אנחנו חייבים." אמרה לי אמה.
"שיהיה." מלמלתי.
"כן!" קרא לוקאס בהתרגשות.
…
מה שהיה מדהים בלוקאס, הייתה העובדה שלא היה אכפת לו בכלל מכלום. הוא רץ אל הפרתנון, בלי לקחת מונית. לא שהיה צורך במונית למזלנו, ועדיין.
היה מצחיק שבמחנה, כשאני מעצבן אותו, והוא רוצה לרדוף אחריי הוא לא מסוגל לעקוף אותי, שלא לדבר על בכלל להיות לידי, כנראה בגלל הרגליים הארוכות שלי, ועם זאת, הוא רץ במהירות מאוד יפה.
אמה נאלצה לרוץ מאחורה. כנראה שזו באמת תכונה של בני פוסידון – לא טובים בריצה, כיוון שגם פרסי לא היה ממש טוב בזה.
אז בסופו של דבר לוקאס היה כל כך נרגש שהוא לא חיכה לנו, וכבר הגיע לתוך הפרתנון.
אמה התעקשה לשלם את מחיר הכניסה, ולא לתת לי לחדור פנימה בלי לשלם בטענה ש'נמאס לי כבר מהכוח החדש שלך'.
ניסיתי להבהיר לה שלא התכוונתי לגעת להם במחשבות,רק התכוונתי להסתנן בין האנשים ולא לשלם, אבל היא הייתה חייבת להיות מרובעת וללכת על פי הכללים. מוזר, אני זה שצריך להיות השקול והאחראי, מצד שני, אני גם חשבתי צעד קדימה.
מצאתי את לוקאס, קורא את הכיתוב ביוונית שמסביר על המקום.
תמיד היה לי מוזר לחשוב על זה שלרוב החצויים יש דיסלקציה, כיוון שזה לא היה לי ברור איך הם מסוגלים לקרוא יוונית ולא שפה אחרת, ובכלל, איך זה אפשרי שיש כזה דבר דיסלקציה. יש מילה, ואתה מזהה אותה. נקודה. מה לא יכול להיות הגיוני באיות?
"זה פשוט פלא אדריכלי!" קרא לוקאס, ועיניו האפורות נוצצות מרוב התרגשות.
"נכון" הסכימה אמה.
"את אומרת את זה רק כדי שהוא ישמח, נכון?" לחשתי לה באוזן.
"טוב… קצת." היא אמרה, וחייכה אלי. "זה באמת לא מעניין אותך?"
"למה שכן?" שאלתי.
"זאת בכל זאת אמא שלך." היא אמרה.
"ועדיין, האם אבן אמורה לדבר אלי?" שאלתי. "היא איכשהו צריכה לעורר אצלי רגשות? ואני לא מדבר על אבן כמו שרון הכין לך אז."
אמה הסמיקה באותו הרגע.
"כן." אמרתי. "אני מדבר על אבן שמעולם לא ראיתי לפני."
"אני מניחה שאתה צודק." אמרה אמה, בוהה בקישוט של ראש סוס.